אני, נוח לי
סביבת המגורים הנוכחית שלי, רחוב שינקין. יריקה משורות הסטאן סמית באדידס, שתי דקות משוק הכרמל, שלוש דקות הליכה לשוק בצלאל או לנחלת בנימין. המרפסת, לא שלי, פונה לרחוב, מציגה חלונות ראווה לרוב. בשלטים הזוהרים שלהם הם מבשרים על מכירות סוף העונה. המזגן באורנה ואלה, מגובה במכשיר המפלצתי המכונה פג - חום (מלשון מפיג), יוצר טמפרטורה אחידה בכל חלקי המקום. אני יושב שם, או במרפסת, וקורא את “על הנוחות” מאת ארנה קזין.
בסולם הצריכה הקפיטליסטי, היצרנים ודאי מחבבים אותי. דחף הקנייה שלי הוא ילדותי, קצת אימפולסיבי ולא תמיד מתחשב בצורך או בחשבון הבנק. במילים אחרות, אני יכול לקנות טישרט במאה שישים שקל, אמריקאן אפארל, רק כי במקרה עברתי שם. הגיוני זה לא, אבל זה נוח ודוחה את הכביסה בעוד קצת. קזין, בחיבור שלה, מנסה לטעון נגד הנוחות.
היא מגייסת לעזרתה את מיטב התרגומים שהוציאו “בבל” והוצאות אחרות לטקסטים מהסוג הזה, אלה שתמיד מרפררים ל”חברת הראווה” ודומיו. הבעיה בחיבור של קזין, הוא שהוא סובל בדיוק מהבעיה שנגדה הוא יוצא, הוא נוח מדי. הפרקים קצרים, המובאות חלקיות, ההפניות לא מלאות והחלקים שתורגמו סובלים מתרגום רשלני. עומק של מניפסט, אומרים אצלנו. אפילו מריחת הטקסט על פני כ 170 עמודים נראית מאולצת נוכח השוליים המוגזמים המקיפים אותו, ממקדים את איזור הקריאה במרכז הדף. נוח.
כמות הנושאים שקזין מנסה לתקוף היא עצומה. היא נוגעת בשיטפון נעלי הקרוקס, במכירות הרהיטים באיקאה, בניוון שבשימוש בשלט רחוק במקום קימה אקטיבית לכפתורי הטלוויזיה ובתחושת ההחמצה שהיא חשה אחרי סוף שבוע בג’קוזי בצימר בצפון הארץ. במה שנראה כניסיון לעבור לעיסוק גם בדברים “קשים” יותר, עוברת קזין לדיון בנוחות שבהעסקת עובדים זרים, בפונדקאות, באידאל היופי והעיתונות החדשה ובעניינים של זהות מינית ומחסומים בשטחים. תחת הכותרת “שלוש הערות על תרבות הנוחות” שבה קזין על הטיעון לפיו “תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם” ומכנה אותה “הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת - של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו” (עמ’ 144). החורבן הזה, היא מרחיבה, הוא כניסתם של עוד ועוד פרטים לחיים ב”איזור הנוחות” התרבותי-פסיכולוגי של אזרחי העולם, עולמה של קזין.
ובאמת, הטרדות המפריעות את שגרת יומה של קזין משותפות לחלקים מסויימים מאוד באוכלוסיה. אלה הם בדיוק אותם חלקים שמכירים את בית ההוצאה של הספר הזה, אלה שמבינים מהי מהפכת המים המינרלים השוטפת את ישראל, מהפכה שבבית של הורי, למשל, לא בטוח ששמעו עליה. אלה שראו את תופעת הקרוקס בשינקין בתקופה שלפני זיופי המותג המשונה הזה. אפילו האימאג’ על הכריכה, כמה נוח, בא מבית אימאג’ בנק. הטקסט הזה, על אף הניסיון שלו להציג תמונה מלאה של הניוון התרבותי שבנוחות, נופל בדיוק בנקודה שנגדה הוא יוצא. אלה הם לא חייהם של אזרחי ישראל כולם, אלא חייהם של קזין, שלי ושל עוד אותם אלה שיצא שיש להם מספיק כדי לחיות את חייהם בנוח.
באחרית הדבר של הספר, מביאה קזין כמה עצות מעשיות לקורא שרוצה לעשות דבר. היא מציעה, במילים האלה, “לעשות דבר בעצמנו. לצבוע את הקירות, או לנקות את האמבטיה ואת השירותים או לרסס כתובת של מחאה במקום ציבורי…” (עמ’ 164). זה גורם לי להיזכר במעורפל במאמר מערכת שהיה תלוי על קיר השירותים בביתי, מאמר מערכת שכתב מיכאל הנדלזלץ כעורך מדור הספרים של הארץ. הוא כותב שם על כסף, על שינוי התפיסה העולמי מעת המצאתו של הכסף בידי הפיניקים, על מקומם המתרחב של מדורי הכלכלה בעיתונים, ועל הפיכתו של המטבע לכלי המאפשר פתרון זמין ונוח למצבים שונים בחייו של האדם המערבי. בשורת הסיום של המאמר הזה, אני מצטט מהזכרון, מסכם הנדלזלץ, “כסף הוא רק כסף, אבל את זה יודע רק מי שיש לו אותו”.
———–
“כמה עולה חולצה זולה?” - טקסט מאת קזין עבור מותג האופנה קום איל פו
פה
מונית ורודה עפה על כבישי אגרה תלויים. מהירות ממוצעת מאה שלושים, הטמפרטורה קבועה על תשע עשרה, בחוץ שלושים וכמה, לח. ארבעים דקות אחרי, כניסה לשדה התעופה, בנגקוק. גדול להחריד. דלת מסתובבת גדולה מכניסה אותך להיכל מבריק בלבן, כסף וזכוכית נקיה תמיד.
שורות שורות של דלפקי בידוק. עשר דיילים ודיילות בכל אחד מהם. מחייכים תמיד, מעונבים, אנגלית בסדר. אחת לכמה זמן בחורה עם מבטא לא במיוחד ברור כורזת שם של מישהו. השאר את התיק כאן, הוא כבר יפגוש אותך. סמן בבקשה את תיק היד, המשך לתחנה הבאה. שוטרת מאחורי חלון זכוכית מדגישה את השדות החסרים בטופס ההגירה. צא בבקשה מהתור, מלא אותם, חזור לסוף התור. לא, היא אומרת, אי אפשר למלא את זה כאן. חליפות המדים הזולות שפגשת עד עכשיו, יתחלפו מייד.
מסדרון ארוך ורחב, שטוף בניאון. גם כאן, הטמפרטורה קבועה. אפשר בחולצה קצרה, אפשר בג’קט ועניבה. שורות של חנויות מתחת לשלטים. תמצא כאן משחת שיניים בשני דולר ותיק של הרמס. מזכרות אחרונות לדרך או ג’קס בעסקה טובה. בצדדים, דוכני המזון. קולטי ריח משאירים רק את מה שדרוש כדי לגרות את בלוטות הטעם שלך. כן, אדוני, כיצד תרצה לשלם?. משהו בנוחות, בטמפרטורה הקבועה, בניאון, מדליק לך קצת את החשק. כולם נראים כמו אוחזים באיזה סוד, נינוחים או חסרי סבלנות. הם כולם רוצים להיות רחוק מכאן, במקום אחר. אם היה פה סקס, אתה חושב, הוא בטח היה על סדיני אל קמט.
יומיים קודם, קאוסאן רואד. רחוב ארוך, עמוס בדוכנים וחנויות. אוכל, שתיה ובד, הרבה בד. אחרי כמה זמן, ריח העופות הנשרפים מתחיל להציק באף, נמהל בריח הבירה שנשפכת. הקונפליקט הכי גדול בשעות הערב הוא ההחלטה האם להראות את רכישות היום או לחשוף עוד קצת עור. קצת מיומנות, ותוך שעה אתם במיטה. הסקס פה הוא על סדינים מלוכלכים של מלונות זולים.
פתאום אתה מבין שנגמר. הריח שכבר יוצר תחושת גועל קלה, צבע השתן דומה מדי לצבע של הבירה, שוב כואב הראש, עוד פרצוף לפייסבוק. חמישה חודשים אתה מסכם בשקט, היה אדיר. עכשיו הביתה. שדה תעופה, ועוד אחד. תל אביב.
גראמי במתנ”ס
טקס פרסי המוזיקה הלאוטי הראשון התקיים בשבת בערב. 14 קטגוריות במוזיקה המקומית, כולל שיר הפולק ושיר הקאנטרי של השנה (ופרס למי שמבין את ההבדל ביניהם). כל אחד מהזוכים קיבל מיליון קיפ מטיגו לאו, סלקום המקומית, קצת פחות ממאה עשרים דולר, ואספקה של משחת שיניים לשנה שלמה.
היום המוזיקלי החגיגי מתחיל באחת בצהריים, בשורה של להקות צעירות, שעולות על הבמה זו אחר זו, ומבצעות שיר אחד בליווי סט אחד של גיטרה – בס - תופים שנותרו על הבמה. כמה מאות צעירים ובני משפחה, שמנתה וסלתה של הבירה ויינטיין, לבושים במיטב המותגים, גודשים את הרחבה ועומדים בסדר מופתי, בזמן שהלהקות מנגנות עשרות שירי פופ שנשמעים כמו בערב להקות צעירות, בדיוק אותו דבר. MC לוקו, אחד המשתתפים, רוצה להיות ראפר, והוא בין הבודדים שמשתמש ביכולות הסאונד של המקום כדי להשמיע קצב אחר. הוא מסכם את האירוע, “יו, מן, זה היה עצום. פיס, דוג”.
כמה שעות אחרי, פורשים את השטיח האדום. כמה זמרות בתלתלי בייבי ליס עשויים בקפידה ושמלות כלה ועשר להקות בנים, בחליפות לבנות מבריקות, רייבאן לבנים גדולים וקצת בלינג בלינג יורדים אחד אחרי השני מכמה מרצדסים שכורים. כמה מאות נערות מתרגשות, בחצאית מסורתית ומשקפי שאנל, מקפידות לצווח במקומות הנכונים, מחכות לקבל איזו קריצה מהכוכב שלהן. המקומיים מסתובבים במכנסיים קצרים ובכפכפים, מתקרבים לשטיח ללא הפרעת שני השוטרים הבודדים שנמצאים במקום, ומשרים, למורת רוחם של המפיקים, מאווירת לאוס האחרת.
—————-
יש משהו קצת משונה בנוכחות זרה בטקס של מוזיקה. חוסר ההבנה שלך את השפה, חוסר ההיכרות עם המוזיקה והמשתתפים, מרכיב מהותי בטקסים מהסוג הזה, היעדר המטען התרבותי הרלוונטי וההיכרות עם התעשייה, מאפשרים איזה מבט קצת אחר.
הלאוטים, כך נדמה, מתחילים להבין כי הדרך לחשוף את התרבות שלהם החוצה מתחילה בשימוש באנגלית. טקס פרסי המוזיקה הוא צעד בכיוון הזה, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כמות דוברי האנגלית חריגה בנוף הלאוטי. הזרים המועטים שנכנסו לטקס מעוררים התרגשות, מספקים לכתבים של וינטיין טיימס הזדמנות לקשקש קצת.
בבירה שמרוחקת שעה טיסה מבנגקוק, רואים בטקסים מהסוג הזה את המרחק התרבותי הגדול הרבה יותר. נמצאים פה רק אלה שמחוברים לאינטרנט ולאנגלית מהבית, שמסתכלים החוצה לעולם ומגייסים לטובת העניין את עילית הקרמים להבהרת העור ואת איזמל המנתחים שירים להם את קצה האף. התאילנדים הם אולי העם הכי פחות מתנצל תרבותית באיזור. הם רוצים להיות מערב, אבל מקפידים על אישיות עצמאית. הם גם המפיקים של הערב הזה.
אריאל, צלם שנולד בלאוס אבל גדל בניו-זילנד, מספר כי בשל דלות תקציבי ההפקה נשכרו תאילנדים זולים במיוחד, לא מבנגקוק, ולכן, הוא מסביר, אין לצפות כי הטקס ייראה טוב יותר מטקס ממוצע במתנ”ס עירוני. זה כנראה מסביר את זה שההכנות לטקס החלו ביום הטקס עצמו, את עשרות שלטי הפרסומת למשחת השיניים המממנת, את דוכני לשכת התיירות של מלזיה, שניצלה את ההזדמנות כדי למשוך קצת תיירים, את המקררים המאולתרים של מוכרי החטיפים וכמה רקדניות קצת מגושמות ולא מתואמות על הבמה.
ארבע שעות אחרי מסתיים הערב ורחבת אולם התרבות חוזרת להיות כשהייתה. שלטי משחת
השיניים שנותרו במקום מעידים על האירוע החגיגי שהתרחש אמש. MC לוקו מבקש את התמונות במייל.
—————-
האתר הרשמי
