נדבנדב

עם קשר די רופף ביניהם.

[הדי סלימאן]. בוקר אחד קמתי אצלה עם הצלצול של השם הזה בראש. ואני, מה לי ולמעצבי אופנה עם היסטוריה מפוארת. אבל הלכתי לבדוק. ויוצא שאם מחפשים רגע על האיש, מייד מגיעים ליומנים של הדי סלימאן. שבלי להיכנס לדיון על איכויות בצילום והומו-אירוטיקה, אז רק אומר שיש ביניהן פערים גדולים. ושעם זה שחלקן מאוד פייסבוקיות, אז חלקן הגדול הוא לא, ובכל מקרה, הן עדיין מעוררות את המחשבה של פאק, איפה הבנאדם הזה מסתובב.

[הגרסוניירים]. הוא בלוג משמח לאללה. כולל העיסוק הרציני להחריד בקשר שבין תחתוני גברים למשבר הכלכלי העולמי, וזה שמצאתי דרכם את הסרט הזה.

[ההרצאה של שי אגסי בטד]. מזריקה קצת מרץ לגאווה הישראלית בכל מיני מקומות. זה יופי, אבל מעניין לקרוא את התגובות להרצאה הזאת. יש שם בסביבות 70 כאלה. נראה מהן כאילו הגאווה הישראלית לא באמת מעניינת את המגיבים, שכנראה הבחינו שההרצאה (והחזון) של אגסי הייתה חשובה, אין ספק, אבל גם מתוזמנת, מלאכותית מדי ושהשיח במונחי ווב2.0 הוא קצת תלוש כשמדובר במכוניות. [האתר של בטר-פלייס]

[פאצ'ה קוצ'ה] מספר 5 , בנובמבר, היה אירוע שניכר בו שהוא מסורת בהתפתחות שנמצאת בנקודת מפנה. יכול להישאר מגניב ומעניין, ובאותה מידה יכול להיות מטרד.
ניכר היה בו גם שבאירוע הבא, מספר 6 יהיו הרבה יותר אנשים מההרבה שכבר היו בו, וששאלת הזהות שלו תעמוד בו למבחן. רוצה לומר, האירוע החמישי היה סוג של מעורר השראה, עם חבורת מציגים קצת ארוכה מדי, אבל כאלה שיכולת לרגע לחשוב שאם היה איזה טד ישראלי הם היו יכולים להשתתף בו. אני מדבר בעיקר על אלכס פדואה, יקי דוניץ, אריק ברנשטיין עם פרוייקט עזה – שדרות, ומוחמד חוסיין עם תוכנת הטיפוגרפיה הערבית שלו. האירוע של השבוע עלה על הקודם משתי בחינות. קיצור הליינאפ לתשעה מציגים בלבד, וכמות האנשים שהגיעו לאירוע. פחות מציגים שפנו ליותר אנשים. משאר הבחינות, מדובר היה באירוע די מציק. שני יוצאים מן הכלל היו תצוגות העבודות של פילפלד, שנתן למצגת העבודות שלו (ולה בלבד) לדבר, וקותימן, שאחרי שריגש עם פרוייקט המאש-אפ יוטיובים שלו, הביא בוידאו את סיפורה של אחת הזמרות-בלא-ידיעתן. סיפור קצת קיטש של נערה אמריקאית שמרגישה שהשלימו את התמונה המוזיקלית שלה בלי שהייתה חלק מזה.
עמיקי סולד, דידי ורדי, רם מצא, שועל ויונתן קונדה הרגישו קצת מפוספסים. הבחירה שלהם לביצוע / הסבר חלקי של פועלם פגם באמירה וייתר את שש הדקות וארבעיםהשניות שלהם. אדריכל יוסי קורי וצמד דופראס השאירו את הקהל (או לפחות את אלה שהיו לצידי) איפשהו על גבול העצבנות, הוא קצת פחות, הם קצת יותר. יוצא מזה שבעיקר מעניין לראות אם שני האנשים המוכשרים שמרימים את הערב הזה יצליחו לחזור למקום שכבר היו בו, מקום שהוא קצת פחות ראוותני, אבל הרבה יותר מעניין.

[צלילי העוד] הם להקה שאני לא באמת מכיר. כלומר, מכיר, אבל בעיקר דרך ביצועים של אחרים, דרך הזרעים שהם שתלו ועולים באמנים שבאו אחריהם, מזוהר ועד ברי. ההופעה שלהם ביום חמישי בברזילי היתה מסע בזמן אל זמן שאני לא מכיר. משך שעתיים וחצי עומדת להקה על במה של מועדון שרגיל לסוג אחר מאוד של מוזיקה, שרגיל לסוג אחר של מחוות של אמנים, שלא רגיל לזה. עם שורת אורחים מכובדת, ברי, דקלה, קובי אוז, עלמה זוהר ואקסום, הם עושים מה שנראה כמו מופע שכבר לא קורה פה – מנגנים על הבמה, כל אחד יודע את התפקיד שלו, אף אחד לא משתולל. המחוות של דנוך מינמליסטיות אך עמוקות מאוד בדרכן.
הוא מרעיף שבחים על עלמה זוהר, מרים יד בקריאת 'שיגעון' כדי לסמן התלהבות, לא זז יותר מדי. כפרפורמר, הוא קצת כמו הדוד הזה בחתונה שלא רוצים שהוא יקום לרקוד. כזמר, אתה רק רוצה לקבל ממנו עוד. שי מדבר על זה שפעם הוא שר הרבה יותר גבוה, אבל גם זה מספיק. אותו נונשלאנט אצל יהודה קיסר. גם כאן, מחוות קטנות, שמחות גדולות.
מה שמדהים הוא, שתוך שניות זה כובש את הקהל. שמחה מאופקת של וודקה קפואה, כמה אנשים בפינה מעשנים משהו, שרים את המילים או מנסים לקלוט אותן. בלהיטים הגדולים זה כבר סיפור אחר. כולם עושים כבוד, שמחים, רוקדים, רוצים עוד. זאת הופעה מצויינת בגלל הדברים האלה, ובגלל המסע בזמן לשנים שבהן בכלל לא היית, ובגלל שבעקיפין מאוד מאוד היא מתקשרת לאיזה קורס באוניברסיטה, וגם, פשוט כי היא הופעה מצויינת.

[ערן צור] הוא כנראה אחת ההופעות שראיתי הכי הרבה בחיי. לפני שבוע, משהו כמו 100 איש בלבונטין, עליתי לבאר אחרי ארבעה שירים. אצל צור כמו אצל צלילי העוד, יש משקל רב לפרפורמנס. חלק מהקסם של צור הוא בעיני בריחוק שהוא יוצר ממך, ביכולת שלו להביע רעיון מורכב ואנושי מאוד בשפה קרה, במילים קפוצות וקצת משונות. או בקיצור, אתה יכול לכתוב אצבע אשמתנית, זה יפה. אתה לא יכול להפנות מיקרופון לקהל כדי שישיר את זה, זה נראה מגוחך.

[תמונה באמצעות הסלולרי שלי, זה מסביר את האיכות]

הרבה זמן לא היה לי על מה לכתוב, ולא כתבתי. ואז באה מיטל, שדעתי עליה ידועה, וכתבה על שלישיית הסופרים הצרפתית הזאת: וולבק, בגבדה, פארג. והיא, ללא ספק לכתוב היא יודעת, אבל פה כתבה קצת קצר מדי. והם, לכתוב הם יודעים גם כן, וקראתי את שלושתם, ואמרתי כבר פעם שוולבק הוא הסופר החי הטוב בעיני (אבל אין לי תשובה לגבי מי הסופר המת). ואז, ביום עבודה שהתחיל כבר כנראה אתמול, הלכתי רגע לחשוב על הצרפתים.

————————

בתחום הזה, המשך הקריירה שלי אישר פחות או יותר את ההצלחה הראשונה במועדון הנופש. לנשים באופן כללי חסר חוש הומור, ולכן הן כוללות את חוש ההומור בתכונות הגבריות; כך שלא חסרו לי הזדמנויות לשים את האיבר שלי באחד הנקבים המתאימים, לכל אורך הקריירה שלי. במציאות, לא היה בחדירות הללו שום דבר זוהר: נשים שמתעניינות בקומיקאים הן בדרך כלל נשים קצת מבוגרות, בסביבות גיל הארבעים, שמתחילות להרגיש שהעסק עומד להידרדר. לחלקן היה תחת גדול, לאחרות ציצים נפולים, ולפעמים שניהם. בקיצור, לא היה בהן שום דבר מעמיד זין; (וולבק, אפשרות של אי)

עם וולבק ש לי מערכת יחסים ארוכה. אני זוכר שהתגרדתי מול כריכת החלקיקים האלמנטריים יותר מפעם אחת ביריד הספרים (אז זה עוד נקרא ככה) במדרחוב בירושלים. בסוף נשברתי, ואז, צעיר מדי, נפלתי קצת לעולם המסקרן של גיל העמידה הצרפתי. קראתי אחר כך את הרחבת תחום המאבק, את פלטפורמה ואת שאר התרגומים שלו בעברית.

עוד איזה שנתיים קדימה, אני נוסע לבחורה בצרפת. תחנה וחצי אחרי המטרו של מונפארנס, יש שוק קטן שמוביל אליה הביתה. אני מגיע לשם ברכבת משדה התעופה, אחרי בוקר שהתחיל בפגישה באיסטנבול, עייף, עם עניבה קצת רחבה מדי, נעליים שמפוצצות את הרגל וג'קט עם שלושה כפתורים. בשעה הזאת של הלילה, הבארים שם מלאים באנשים שיושבים לבד. זה נראה קצת מוזר, אבל אני עייף מדי כדי לשים לב.

חודש וחצי אחרי, ביקור שני. היא עסוקה בלימודים, ואני מבלה את הימים לבד, ואת הלילות ביחד. אי אפשר שלא לשים לב לכמות האנשים, נשים וגברים, שאוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בגפם. לא כמו הפלאפל התימני שמריח עד חלון המשרד באלנבי, רק כדי לאכול משהו. לא, הם יושבים מסודרים, כוס יין, ארוחה של שתי מנות, שתי מערכות סכו"ם. אני מתחיל להבין את הייאוש של וולבק, זה שמיטל מדברת עליו.

————————

הגעתי לשלב שבו אין לי אפילו שום נקיפות מצפון, שום בושה להשיב על השאלה: "הכול בסדר?" ב-"לא, לא בסדר, ממש לא בסדר, אני צריך לדבר, יש לך רגע?" ולא להסס, אני שחרדתי יותר מכול לנפץ את הדימוי המלוטש שלי בעיני האחרים ולהפריז בדיבורים על עצמי ועל הבעיות שלי, לא להסס לדבר אליהם במשך שעות תמימות, כמו כולם, להלעיט בלי בושה את האחרים בדיבורים שלי כפי שהאחרים הלעיטו אותי בדיבורים שלהם כשהם הרגישו רע, כשגרמתי להם להאמין שאצלי הכול בסדר ושאני מטה להם אוזן קשבת, בדיוק אותה אוזן קשבת שהם מטים לי היום, כשיש לי בעיות משלי. ולהסתיר מהם לגמרי שהם מעמיסים עלי לפעמים, בדיוק כפי שקרוב לוודאי, מבין אלה שאיתם דיברתי על הבעיות שלי בזמן האחרון, וזה נכון גם לגביך, היו לפחות אחד או שניים שניפחתי להם את השכל, לא? אני לא מעמיס עליך עכשיו? בטוח? אבל לא אכפת לי, בעצם, אם מקשיבים לי או לא. (פארג, הייתי מאחוריך)

הפסקה הזאת מגיעה כבר בעמודים הראשונים של פארג, וחוזרת בצורות שונות לכל אורך הספר. מה שעולה ממנה, ונדמה לי שהוא משותף לכל השלושה, הוא הצורך בקצת חיבה על ידי הכתיבה. כלומר, אנחנו מצליחנים יחסית, נראים טוב (להוציא את וולבק), יש לנו כסף, אבל אין לנו מי שיקשיב. עכשיו, בגלל שאין מי שיקשיב, אבל יש מי שיוציא לנו ספר, אנחנו נספר לכם ואתם תקשיבו. ואנחנו, אנחנו מקשיבים כי היי, זה גם הסיפור שלנו.

והצורך הזה בחיבה קשור בפער (קשר, אם תרצו) המתמיד בין עולם העבודה המודרני(ת) לבין תחושת החיות שמחוצה לו. וולבק במשרדים השונים, בבית הספר ועל הבמה, בגבדה בפרסום, פארג באפריקה. חיים מאוד באחד, מתים מאוד בשני. גם באלנבי אפשר לחוש, לפעמים, שיש שתי ישויות שונות; האחת מובילה קדימה, חושבת, מנסה למצוא את הדבר הבא או לפצח איזו נוסחה. השנייה, שלפעמים שנתה מופרעת על ידי הראשונה, מחפשת פינה של חום. אחת בחולצת פסים, השנייה צמאה למגע עירום. אחת מהן עירנית, השנייה רק רוצה להתחתל מתחת לשמיכה. אצל שלושתם, בולט מאוד חוסר האיזון בין העולמות האלה, וזה מתכון די בטוח לקיצוניות.

————————
הסיפור שלנו פה, כותבת מיטל, הוא גם סיפור של מופנמות, של גאווה ושל כיבוש היצר. אבל הסיפור הזה הוא כבר לא רלוונטי, כי הסיפור העכשווי שלנו הוא זה של מגפי העור, של האג'נדה הסביבתית, של אוכל שמבשלים לאט בבית. הוא במידה רבה הסיפור שלהם, באיחור ישראלי טיפוסי.