הודו

אלו מאמרים מהארכיון שפורסמו תחת הקטגוריה הודו.

פוסטישי

יש תקופות, מסתבר, שהחיים חזקים ממך. אני מנסה להאמין שאלה הימים שבהם לומדים הכי הרבה. הם מושפעים ממה שקרה לך בחודשים הקודמים, ממה שיקרה בחודשים הבאים, מההחלטות שצריך לקבל.

כתבתי כאן פעם על הצורך בערבוב של מתודות דתיות, על זה שאין רק אמת אחת, שאפשר למצוא את הדרך ושהיא תהיה משולבת מכמה דרכים שאולי לא תמיד נראות כמו שילוב הגיוני. וכתבתי על החזרה לחיים, על הסוף של הסרט הזה שקוראים לו טיול במזרח, ולא כתבתי אבל אמרתי בשיחות, שזה נראה כמו פלאג אנד פליי, שאתה נוחת והכל נראה מוכר וכולם נחמדים ומרגיש כאילו הכל הולך לדפוק. ולאט לאט גיליתי שזה לא לגמרי נכון.

שהמוזיקה לא תמיד עונה על הציפיות, שיש איזה בן זונה שדופק לך את החיים, שפתאום נעליים חדשות נשארות על המדף. ועוד גיליתי, ולכן לא כתבתי כאן הרבה זמן, שהמח עובד שונה כשאין לו מקום קבע לחזור אליו בסוף היום, ונזכרתי שבחוג לניהול יש מין תרגיל כזה, שמראה שגם אם לא מודים בזה, אז עבודה היא חלק חשוב למדי בחיים של רובנו. והבנתי שעבודה היא משהו שיכול להיות מאתגר, ושלמצוא מחדש את מה אתה רוצה לעשות זה עסק שלוקח זמן ומעביר אותך התלבטויות רבות מספור, ומטריד את המח שעות על שעות. ושבתי וגיליתי את חדוות הבארים בעיר, כולל אפילו באר או שניים באלנבי שלך תדע אם היית מגיע אליהם פעם. ועוד גיליתי שאלכוהול הוא לא באמת ממכר, אבל הוא יכול לגרום לחתיכת כאב ראש ולדקירות בבטן. וגיליתי שבחיפוש הזה שהופך להיות החיים שלך, ששם באמת נמצאת ההודו שנסעת אליה.

כי העניין בתיירות, אני חושב, בעיקר בתיירות חיפוש עצמי אינדיה סטייל, הוא כנראה באמת רק עניין של תפאורה. הוא רק ההכנה שנעשית בסביבה נטולת הפרעות, זולה, נעימה רוב הזמן אם כי לא תמיד פשוטה, שבו אתה למד להגדיר את עצמך מחדש. שם אתה לומד את מה אתה רוצה להיות. אחרי שנים של ניהול זמן, אתה לומד את הזמן. אחרי שנים של ריצה קדימה, אתה לומד להסתכל פנימה ולשתוק. ואז בחזרה, לומד להיות תייר בעירך וללכת לטייל שעתיים בבוקר, רק אתה והמצלמה ואיזה צלחת חומוס על הדרך. ויותר מזה, לומד לקחת צעד קדימה איזה משפט ששמעת על איזה נסיגה של מרקיורי ולבדוק מה זה עושה ואם זה באמת. ולומד להתרגש מאיזה שיר קיטש בבית קפה מחורבן בירושלים, ומבין שזה בסדר, זו רק תקופה. והיא תסתיים בקרוב או ביותר רחוק, ובסופה אולי תהיה האיש שחשבת שאתה רוצה להיות, ואולי לא. ואולי תעשה משהו חדש ואולי תחזור אחורה, ואולי תהיה מבולבל ואולי תבין, ואולי תזרוק דברים ותצעק, ואולי לא.

postishi1.jpg

ואנג ויאנג היא עיירה עם טרייד מארק די משונה, היא בעיקר מוכרת בתור העיר הזאת בלאוס שבה יש שידור מחזורי של חברים. בתכל'ס, מדובר בעוד עיירה לאוטית עם הרבה מסעדות משוכפלות, חנויות שנראות אחת כמו השנייה ועשרות דוכנים עם סנדוויץ' באגט ופנקייק. בימים שמפלס המים החומים של המקונג רגוע, יש גם מסלול אבובים וקייאקים בין בארים צפים שעומדים עכשיו שוממים ומוצפים, וטיול יום לאיזה מערות עתיקות. כביש ראשי רחב מחלק את העיירה לשני צדדים. באחד גרים האנשים, ואין לך סיבה להגיע אליו אלא אם הגעת לכאן באוטובוס מקומי. מהשני אין לך סיבה לצאת, אלא אם פניך אל האוטובוס המקומי בדרכך החוצה, והוא זה שמכונה באקזוטיקה, בירת התרמילאים העולמית. בכלל, אם להשתדל שניה לא לחרוץ מוקדם מדי, לאוס נראית יותר כמו עיר הנוער – מצוייד – בסמסונייט מאשר כמו בירה של איזה תרמיל.

מה שקצת מוזר בכל העסק הזה, הוא הסייד אפקט שהוא יוצר ונראה כמו ניסוי בבקרת אקלים מערבית, או היעלמות הלאו בלאוס. בשונה מלואנג פראבנג, שם מחיקת הזהות הלאוטית היא כמעט מוצהרת, כאן העניין אמור להיות שונה, אמור לספק הצצה לחיי האנשים שגרים במדינה, לתרבות שלהם, למטבח הלאוטי, ליומיום שמצטלם כל כך טוב במדריכי הטיולים.

שתי גאוות רציניות מחזיקות את המורשת הלאוטית, או לפחות את זאת שגלויה למטיילים. הראשונה היא הבירה הלאומית, בירלאו, השנייה היא ויסקי אורז בחמישה שקלים, לאו לאו. המבשלה שמייצרת את הבירלאו, לפחות כך טוען הלונלי המיושן קצת של האיזור הזה, מחזיקה בתשעים ושמונה אחוז מייצור הבירה הלאומי. לא מעט בשביל מדינה שהשלט הכי נפוץ בה הוא פוסטר צהוב עם שם המותג שלך. לאו לאו הוא כנראה מיתולוגיה גמורה, מדובר במדינה שמוכרת גולד לייבל בחצי מחיר מהדיוטי פרי. שני אלה, יחד עם קצת תיירות אבובים והרבה מערביים שקונים בפאונד אחד מהבית שני בקבוקי בירה גדולים וקצת סיפורים לחבר'ה, הופכים את הלאוטים למארחים די אדישים. מאוד קשה למצוא פה חיוך, בניגוד לתעשיית התיירות ההודית, למשל.

ייתכן שמדובר בשוני תרבותי עמוק הרבה יותר, אבל המארח ההודי, כאמור, הוא הרבה יותר מארח. שנות הכיבוש של הבריטים שם לימדו אותו אנגלית, את הלאואי זה לא באמת מעניין. הוא יודע אנגלית שמותאמת בדיוק להיצע המכירה שלו, ומהצרפתים הוא למד בקושי. מוכרת הסנדוויצ'ים יודעת את שמות המרכיבים העיקריים, נהג הטוק טוק את שמות האתרים. שניהם יודעים מספרים אבל לא יודעים לספור באנגלית. הספר המקומי יראה לך שטר או יכתוב ספרות במחשבון. ההודי יראה תמונות ויספר על הקאסטה ממנה הוא בא. ללאוטי אין אפילו שם, בטח לא סיפור חיים, לפחות לא כזה שתשמע.

יכול להיות שמדובר קצת בביצה ותרנגולת. ההודים הבינו שבחצי היבשת שלהם דרוש חיוך כדי לשרוד בין כל המקומות, הלאוטים מסתפקים בדימוי האקזוטי שמייצרים עבורם עמודי הכרומו של מדריכי הטיולים. במדינה שמספר התושבים בה הוא כרבע ממספר התושבים בדלהי, נראה כאילו יש פרנסה לכל אלה שעוסקים בתיירות, ואין סיבה להתאמץ. המבנה הגיאוגרפי הסופר בעייתי שלה והקושי היחסי במעבר בין אתרים יוצר מצב שבו מהרגע שהגעת לנקודה, עליך למצות אותה במשך כמה ימים, ואז תוכל לעבור לנקודה הבאה. האפשרות לעבור לכפר שכן, מתוייר פחות או סתם עם אווירה שונה, היא לא תיאורטית, היא פשוט לא קיימת. הבחירה היא בין הגעה ליעד הבא בטיסה או במיניבוס וי.איי.פי, כמעט אין אמצע. בתנאים האלה, אין פלא שאתה הופך לערימת שטרות שצריך לתפוס. בניגוד למה שהיית חושב, המחירים פה גבוהים אפילו מתאילנד השכנה, זאת שממוקמת גבוה הרבה יותר במדד איכות החיים או התל"ג. שם כבר הבינו מהו יחס הוגן בין הכסף שלך למה שאתה מקבל עבורו, בירה, לואי ויטון מזוייף או בחורה.

המטייל שבא רק כדי לראות, יש לו בחורה שהביא מהבית או מתאילנד, הרבה בילאבונג במזוודה, וזמן קצוב. בזמן הזה צריך להספיק כמה מקומות, לעשות קצת חוויות, לשתות הרבה ולקנות איזה שטיח קיר לאמא. את סיפורי העם הוא כבר יקרא בשנה הבאה, כשיילך לקולג' או ייתקל באיזה ברושור כשיזמין את הטיסה הבאה שלו.
במחשבה שנייה, בעולם שבו הצורך לתרגם אקזוטיקה לכסף במינימום הזמן האפשרי הוא משהו שלמדו כבר משני צדי המערביות, אולי האדישות הזאת היא רק מובנת מאליה.

laolaos.jpg

מה שמשותף לרוב המונומנטים הגדולים, בטח כשמדובר באלה שזוכים לביקור בהודו של קיץ, היא העובדה שהדרך אליהם לעולם תהיה מעניינת מהמקום עצמו.
הדרך מדלהי לטאג' מאהל, כמו הדרך מפתנקוט למקדש הזהב באמריצר, כמו הדרך שעושים בתוך הערים האלה, איכשהו מלאה תמיד באנשים הכי חלשים של הודו, בהכי הרבה משאיות שמחכות לפריקה או טעינה ובהכי הרבה נהגים שנחים או מתגלחים על הכביש, ופרות שכמעט עושות עליהם.

את האנשים האלה לא פוגשים באזורי התיירות עצמם, הם לא מדברים אנגלית, ובכסף שעולה לך לילה בחדר עם מזגן בדלהי, הם יכולים לחיות שבוע. המרחבים שלכם מופרדים. אתה בנסיעה עם חלונות סגורים, בדרך לראות את אחד מפלאי העולם החדשים, הם על מיטת קש קרועה בשולי הכביש. אתה עם בקבוק קוקה קולה מזיע, הם מתקררים במשאבת המים הציבורית הקרובה. הם מדליקים עוד בידי בגפרור, אתה מצית מרלבורו לייט מקופסא מבריקה. יותר מפי חמישים במחיר.
אתה לא מעניין אותם, בדיוק כפי שהם אינם אמורים לעניין אותך. פגישה ראשונה במחסום הרכבת, שני אחים נצמדים לחלון המכונית. הגדול מכה בשני מקלות על צלחת נירוסטה, הקטן רוקד לקצב ומסובב חוט שקשור לו לכובע. לשנייה העולמות שלכם נפגשים, כמה מטבעות מחליפים ידיים, וחוזרים איש איש לעולמו.

הפגישה הבאה שלכם מתקיימת בקופת הכרטיסים. 20 רופי להודים, 750 לזרים. במחיר הזה תקבל גם בקבוק מים קר וכיסוי שימנע מגע בין כפות רגליים יחפות. מה שמחבר ביניכם מעכשיו הוא רק החום הבלתי נסבל, השמש שמכה בפנים והלחות שעולה ועולה. מעתה יפנו אליך רק אלה שהאנגלית שלהם טובה משלך, הסוני שלהם חדשה משלך והרכב שהגיעו איתו היה קר משלך. האחרים שיגשו, יבקשו להצטלם יחד במצלמת הפילם שלהם. הם יראו לחברים את הזר שפגשו בטאג' וכך יגשימו חלום כפול. מהצד ההודי, הם היו בטאג'. בקוסמופוליטי, נו, יש להם חבר מחו"ל.

בדרך חזרה לדלהי, מקשיבים באנגלית למצעד השבועי ברדיו, ורואים שוב ושוב לאן הולכת העיר המדהימה הזאת. בין עבודות הבנייה של המטרו לסניפים המתרבים של מקדונלדס, מתרבות גם מכוניות היוקרה, מפגישות את יבול תוצרת הרכב הגרמנית החדשה עם ריקשות מתפוררות ועמוסות. שני הקצוות האלה, מספרים את הסיפור ההודי כולו, זה שגם בפאר הכי גדול מסתיים במילים אסור לדרוך על הדשא.

taj.jpg

לא באמת חשבתי להגיע לקאסול. בכל זאת, הודו, נכון, אבל זה לא אומר שחייבים לבלות שבוע במקום שידוע בתור גן הילדים שנדפקו, אלה שהגזימו קצת עם הכימיקלים ועם הבולים, גם אם אומרים שיפה שם. בקיצור, כל הדיבור על קאסול כבירת הצ'ילום של המטייל הישראלי, יחד עם המוני משוחררים טריים, צועקים והפוכים בסמי בורקס, לא נראו כמו עניין תיירותי לוהט. ואז,אחרי כמה ימים בקניון מנאלי, ללא ספק מהקניונים היפים בצפון הודו, מצאתי את עצמי בקאסול.

נכון, כל השלטים בעברית. נכון, פה ובאבן גבירול אפשר למצוא במבה וסלמי זוגלובק באותה קלות. בשניהם יש קפה נמס עלית וג'חנון בשבת. אבל הנוף פה הרבה יותר טוב, והאוכל בסמי בורקס טעים, והבחורות עלא כיפאק, והמינגלינג כאילו זה שישי ברוטשילד.
פעם באיזה זמן מישהו מברך ומרים את הצ'ילום שלו או מעביר סיגריה. לא בהרבה שונה ממרפסת תל אביבית ממוצעת, והרבה יותר עדין ממה שקורה ברוב הבארים בעיר, אלה שמחזיקים פסקול שיחה חריף יותר משיחות על מעיינות חמים ומאיפה הנוף יותר טוב.
חוץ מערב אחד. יווני, טורקי, איטלקי ובריטי מדגימים ארבע שיטות שונות בו זמנית, כולל נרגילה מאולרת בדלי של מקלחת. לשניה הם נראים כמו איזה סצינה של בורוז, מתלוננים שכבר ארבעה חודשים לא הייתה פה מסיבה ומייד נרדמים.

kasol.jpg

"לפי ועדת החשמל של הימאצל פארדש, מצויים בנהרות המדינה 25% מהכח ההידרואלקטרי של הודו כולה…."
המשפט היבש הזה (עמ' 296 בלונלי) מכיל בתוכו פוטנציאל עצום של אנרגיה, תעסוקה, כסף ומים. הרבה מים.

כפיצוי על המבנה הגיאורפי הבלתי נסבל שלה, המורכב בעיקר מהרים גבוהים (מדינת ההימאליה, יו נואו) עמקים צרים ודרכים מפחידות בצורה קיצונית, וכחלק מהבונוסים על המיקום בלב ההימאליה המערבית, קיבלה הימאצ'ל פראדש חמישה נהרות עצבניים במיוחד. צ'נאב, ראבי, ביאס, סוטלאג' ויאמונה, הם אלה שאחראים לפוטנציאל ייצור החשמל ההיסטרי הזה, זה שאמור לסייע לממשלת הודו לספק חשמל לכל עד שנת 2012, בלי ספק יעד שאפתני.

כמדינה שרואה את המאה ה 21 כשייכת לה, הכניסו ההודים את העניין ההידרואלקטרי הזה חזק לתוכניות החומש שלהם, ובשנת 1991 פתחו את השוק ההידרואלקטרי לחברות פרטיות, ביחס של 40:60. הם רוצים לספק חשמל במחירים הגיוניים למדינות האיזור, והחל מהקיץ (בסוף הרי כל העסק תלוי בהפשרות השלגים) גם למדינות הדרום, וכבר יש הסכם עם טאמיל נאדו.

כבר מהכניסה לעמק קינור, שסוטלג' ובאספה המוביל אליו הם שחקנים חזקים בו, אפשר לחוש את הפרוייקט הזה.
קילומטרים של מגורי עובדים, תחת גגות פח ואבנים, שורות של משאיות טאטא אדומות, ערימות ענק של מלט ואבנים, צינורות ענק שמשפריצים פתאום מתוך ההר. יותר מהכל מלמדות על חשיבות הפרוייקט שורות של משאיות וולוו לבנות וכלי עבודה צהובים עם CAT בשחור גדול. כשההודים מוכנים להכניס תוצרת חוץ למגרש שלהם, זה לא עניין של מה בכך.

השלטים מבשרים על יכולתו של האדם לגבור על כוחות הטבע ולכופף את הנהרות, והם מתכופפים. הטיות אין סוף של נחלים על ידי סידור מחדש של אבני חצץ על גדותיהם, יציקות מלט וסכרי דרכים גדולים וגדולים יותר ממלאות את הדרכים. חנויות גדולות בתוך אתרי הבנייה וחנויות קטנות יותר, מסורגות, עם שלט English Wine Shop קצת מבחוץ. הכל שם כדי לקדם עוד יום עבודה שיביא את החשמל בזול.

———-

אתרי האינטרנט של מדינת הימאצ'ל פארדש וחברת החשמל שלה מציגות, כמובן, את הפרוייקט הזה כירוק לגמרי. אנחנו עושים הכל כדי להביא חשמל אמין, יציב, במהירות ובזול. אנחנו רוצים לעשות את זה מהר, ולהביא לכם את זה ממש עד הכיס – בואו לראות את חשבון החשמל החדש שלכם! כך הם אומרים.
במדינה שבה מעסיקה רשות הרכבות מיליוני עובדים, שהתקינו פחי אשפה ספורים ברכבות, והמוני פרות נחנקות למוות בכל יום כי טעו לאכול איזה שקית ענק של סופר או חתיכת מכונית שהיו זרוקות בצד הכביש, מעניין אם הפרוייקט הזה באמת יישאר ירוק. הודו ממוקמת חזק במדד השחיתות העולמי. אם יתפתו העסקנים ההודים לשמור על חשבון הבנק שלהם ירוק (ויש שיאמרו, ברור), הרי שפוטנציאל הנזק פה הוא עצום. דבר כזה יכול לשלוח את כל אותם כפריים שהיום אולי מסתדרים בלי חשמל, וכל אותן מערכות מימיות והרריות שמקיפות את הנחלים האלה, עמוק לתוך פח האשפה ההודי, זה שלא רואים בטלוויזיה. מצד שני, אם כל המפעל הזה באמת יצליח, זה כנראה יהיה עוד צעד חשוב במסע החימוש ההודי של המאה ה21.

« « מאמרים ישנים יותר