ספרים

הרבה זמן לא היה לי על מה לכתוב, ולא כתבתי. ואז באה מיטל, שדעתי עליה ידועה, וכתבה על שלישיית הסופרים הצרפתית הזאת: וולבק, בגבדה, פארג. והיא, ללא ספק לכתוב היא יודעת, אבל פה כתבה קצת קצר מדי. והם, לכתוב הם יודעים גם כן, וקראתי את שלושתם, ואמרתי כבר פעם שוולבק הוא הסופר החי הטוב בעיני (אבל אין לי תשובה לגבי מי הסופר המת). ואז, ביום עבודה שהתחיל כבר כנראה אתמול, הלכתי רגע לחשוב על הצרפתים.

————————

בתחום הזה, המשך הקריירה שלי אישר פחות או יותר את ההצלחה הראשונה במועדון הנופש. לנשים באופן כללי חסר חוש הומור, ולכן הן כוללות את חוש ההומור בתכונות הגבריות; כך שלא חסרו לי הזדמנויות לשים את האיבר שלי באחד הנקבים המתאימים, לכל אורך הקריירה שלי. במציאות, לא היה בחדירות הללו שום דבר זוהר: נשים שמתעניינות בקומיקאים הן בדרך כלל נשים קצת מבוגרות, בסביבות גיל הארבעים, שמתחילות להרגיש שהעסק עומד להידרדר. לחלקן היה תחת גדול, לאחרות ציצים נפולים, ולפעמים שניהם. בקיצור, לא היה בהן שום דבר מעמיד זין; (וולבק, אפשרות של אי)

עם וולבק ש לי מערכת יחסים ארוכה. אני זוכר שהתגרדתי מול כריכת החלקיקים האלמנטריים יותר מפעם אחת ביריד הספרים (אז זה עוד נקרא ככה) במדרחוב בירושלים. בסוף נשברתי, ואז, צעיר מדי, נפלתי קצת לעולם המסקרן של גיל העמידה הצרפתי. קראתי אחר כך את הרחבת תחום המאבק, את פלטפורמה ואת שאר התרגומים שלו בעברית.

עוד איזה שנתיים קדימה, אני נוסע לבחורה בצרפת. תחנה וחצי אחרי המטרו של מונפארנס, יש שוק קטן שמוביל אליה הביתה. אני מגיע לשם ברכבת משדה התעופה, אחרי בוקר שהתחיל בפגישה באיסטנבול, עייף, עם עניבה קצת רחבה מדי, נעליים שמפוצצות את הרגל וג'קט עם שלושה כפתורים. בשעה הזאת של הלילה, הבארים שם מלאים באנשים שיושבים לבד. זה נראה קצת מוזר, אבל אני עייף מדי כדי לשים לב.

חודש וחצי אחרי, ביקור שני. היא עסוקה בלימודים, ואני מבלה את הימים לבד, ואת הלילות ביחד. אי אפשר שלא לשים לב לכמות האנשים, נשים וגברים, שאוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בגפם. לא כמו הפלאפל התימני שמריח עד חלון המשרד באלנבי, רק כדי לאכול משהו. לא, הם יושבים מסודרים, כוס יין, ארוחה של שתי מנות, שתי מערכות סכו"ם. אני מתחיל להבין את הייאוש של וולבק, זה שמיטל מדברת עליו.

————————

הגעתי לשלב שבו אין לי אפילו שום נקיפות מצפון, שום בושה להשיב על השאלה: "הכול בסדר?" ב-"לא, לא בסדר, ממש לא בסדר, אני צריך לדבר, יש לך רגע?" ולא להסס, אני שחרדתי יותר מכול לנפץ את הדימוי המלוטש שלי בעיני האחרים ולהפריז בדיבורים על עצמי ועל הבעיות שלי, לא להסס לדבר אליהם במשך שעות תמימות, כמו כולם, להלעיט בלי בושה את האחרים בדיבורים שלי כפי שהאחרים הלעיטו אותי בדיבורים שלהם כשהם הרגישו רע, כשגרמתי להם להאמין שאצלי הכול בסדר ושאני מטה להם אוזן קשבת, בדיוק אותה אוזן קשבת שהם מטים לי היום, כשיש לי בעיות משלי. ולהסתיר מהם לגמרי שהם מעמיסים עלי לפעמים, בדיוק כפי שקרוב לוודאי, מבין אלה שאיתם דיברתי על הבעיות שלי בזמן האחרון, וזה נכון גם לגביך, היו לפחות אחד או שניים שניפחתי להם את השכל, לא? אני לא מעמיס עליך עכשיו? בטוח? אבל לא אכפת לי, בעצם, אם מקשיבים לי או לא. (פארג, הייתי מאחוריך)

הפסקה הזאת מגיעה כבר בעמודים הראשונים של פארג, וחוזרת בצורות שונות לכל אורך הספר. מה שעולה ממנה, ונדמה לי שהוא משותף לכל השלושה, הוא הצורך בקצת חיבה על ידי הכתיבה. כלומר, אנחנו מצליחנים יחסית, נראים טוב (להוציא את וולבק), יש לנו כסף, אבל אין לנו מי שיקשיב. עכשיו, בגלל שאין מי שיקשיב, אבל יש מי שיוציא לנו ספר, אנחנו נספר לכם ואתם תקשיבו. ואנחנו, אנחנו מקשיבים כי היי, זה גם הסיפור שלנו.

והצורך הזה בחיבה קשור בפער (קשר, אם תרצו) המתמיד בין עולם העבודה המודרני(ת) לבין תחושת החיות שמחוצה לו. וולבק במשרדים השונים, בבית הספר ועל הבמה, בגבדה בפרסום, פארג באפריקה. חיים מאוד באחד, מתים מאוד בשני. גם באלנבי אפשר לחוש, לפעמים, שיש שתי ישויות שונות; האחת מובילה קדימה, חושבת, מנסה למצוא את הדבר הבא או לפצח איזו נוסחה. השנייה, שלפעמים שנתה מופרעת על ידי הראשונה, מחפשת פינה של חום. אחת בחולצת פסים, השנייה צמאה למגע עירום. אחת מהן עירנית, השנייה רק רוצה להתחתל מתחת לשמיכה. אצל שלושתם, בולט מאוד חוסר האיזון בין העולמות האלה, וזה מתכון די בטוח לקיצוניות.

————————
הסיפור שלנו פה, כותבת מיטל, הוא גם סיפור של מופנמות, של גאווה ושל כיבוש היצר. אבל הסיפור הזה הוא כבר לא רלוונטי, כי הסיפור העכשווי שלנו הוא זה של מגפי העור, של האג'נדה הסביבתית, של אוכל שמבשלים לאט בבית. הוא במידה רבה הסיפור שלהם, באיחור ישראלי טיפוסי.

סביבת המגורים הנוכחית שלי, רחוב שינקין. יריקה משורות הסטאן סמית באדידס, שתי דקות משוק הכרמל, שלוש דקות הליכה לשוק בצלאל או לנחלת בנימין. המרפסת, לא שלי, פונה לרחוב, מציגה חלונות ראווה לרוב. בשלטים הזוהרים שלהם הם מבשרים על מכירות סוף העונה. המזגן באורנה ואלה, מגובה במכשיר המפלצתי המכונה פג – חום (מלשון מפיג), יוצר טמפרטורה אחידה בכל חלקי המקום. אני יושב שם, או במרפסת, וקורא את "על הנוחות" מאת ארנה קזין.

בסולם הצריכה הקפיטליסטי, היצרנים ודאי מחבבים אותי. דחף הקנייה שלי הוא ילדותי, קצת אימפולסיבי ולא תמיד מתחשב בצורך או בחשבון הבנק. במילים אחרות, אני יכול לקנות טישרט במאה שישים שקל, אמריקאן אפארל, רק כי במקרה עברתי שם. הגיוני זה לא, אבל זה נוח ודוחה את הכביסה בעוד קצת. קזין, בחיבור שלה, מנסה לטעון נגד הנוחות.

היא מגייסת לעזרתה את מיטב התרגומים שהוציאו "בבל" והוצאות אחרות לטקסטים מהסוג הזה, אלה שתמיד מרפררים ל"חברת הראווה" ודומיו. הבעיה בחיבור של קזין, היא שהוא סובל בדיוק מהבעיה שנגדה הוא יוצא, הוא נוח מדי. הפרקים קצרים, המובאות חלקיות, ההפניות לא מלאות והחלקים שתורגמו סובלים מתרגום רשלני. עומק של מניפסט, אומרים אצלנו. אפילו מריחת הטקסט על פני כ 170 עמודים נראית מאולצת נוכח השוליים המוגזמים המקיפים אותו, ממקדים את איזור הקריאה במרכז הדף. נוח.

כמות הנושאים שקזין מנסה לתקוף היא עצומה. היא נוגעת בשיטפון נעלי הקרוקס, במכירות הרהיטים באיקאה, בניוון שבשימוש בשלט רחוק במקום קימה אקטיבית לכפתורי הטלוויזיה ובתחושת ההחמצה שהיא חשה אחרי סוף שבוע בג'קוזי בצימר בצפון הארץ. במה שנראה כניסיון לעבור לעיסוק גם בדברים "קשים" יותר, עוברת קזין לדיון בנוחות שבהעסקת עובדים זרים, בפונדקאות, באידאל היופי והעיתונות החדשה ובעניינים של זהות מינית ומחסומים בשטחים. תחת הכותרת "שלוש הערות על תרבות הנוחות" שבה קזין על הטיעון לפיו "תרבות הנוחות אינה התרבות הטבעית לאדם" ומכנה אותה "הסחת דעת רבתית שנועדה להסתיר מלחמה נמשכת – של בעלי האמצעים נגד העניים, נגד המוות, נגד כדור הארץ, נגד עצמם. והסחת הדעת הזאת אינה מרסנת את החורבן אלא מאיצה אותו" (עמ' 144). החורבן הזה, היא מרחיבה, הוא כניסתם של עוד ועוד פרטים לחיים ב"איזור הנוחות" התרבותי-פסיכולוגי של אזרחי העולם, עולמה של קזין.

ובאמת, הטרדות המפריעות את שגרת יומה של קזין משותפות לחלקים מסויימים מאוד באוכלוסיה. אלה הם בדיוק אותם חלקים שמכירים את בית ההוצאה של הספר הזה, אלה שמבינים מהי מהפכת המים המינרלים השוטפת את ישראל, מהפכה שבבית של הורי, למשל, לא בטוח ששמעו עליה. אלה שראו את תופעת הקרוקס בשינקין בתקופה שלפני זיופי המותג המשונה הזה. אפילו האימאג' על הכריכה, כמה נוח, בא מבית אימאג' בנק. הטקסט הזה, על אף הניסיון שלו להציג תמונה מלאה של הניוון התרבותי שבנוחות, נופל בדיוק בנקודה שנגדה הוא יוצא. אלה הם לא חייהם של אזרחי ישראל כולם, אלא חייהם של קזין, שלי ושל עוד אותם אלה שיצא שיש להם מספיק כדי לחיות את חייהם בנוח.

באחרית הדבר של הספר, מביאה קזין כמה עצות מעשיות לקורא שרוצה לעשות דבר. היא מציעה, במילים האלה, "לעשות דבר בעצמנו. לצבוע את הקירות, או לנקות את האמבטיה ואת השירותים או לרסס כתובת של מחאה במקום ציבורי…" (עמ' 164). זה גורם לי להיזכר במעורפל במאמר מערכת שהיה תלוי על קיר השירותים בביתי, מאמר מערכת שכתב מיכאל הנדלזלץ כעורך מדור הספרים של הארץ. הוא כותב שם על כסף, על שינוי התפיסה העולמי מעת המצאתו של הכסף בידי הפיניקים, על מקומם המתרחב של מדורי הכלכלה בעיתונים, ועל הפיכתו של המטבע לכלי המאפשר פתרון זמין ונוח למצבים שונים בחייו של האדם המערבי. בשורת הסיום של המאמר הזה, אני מצטט מהזכרון, מסכם הנדלזלץ, "כסף הוא רק כסף, אבל את זה יודע רק מי שיש לו אותו".

פורסם גם כאן

———–

עמוד הספר ב"מכונת קריאה"

"כמה עולה חולצה זולה?" – טקסט מאת קזין עבור מותג האופנה קום איל פו