Untrue של Burial הוא מאלבומי הנסיעה המוצלחים ביותר כנראה. הוא עובד במיוחד באוטובוסי לילה מפחידים ורכבות ארוכות, עדיף כאלה עם מזגן ודרגשי שינה, שם הוא מגיע למקסימום.
בשנת 2006 יצא אלבום ראשון, Burial, למוזיקאי Burial, אלמוני שאמר לגרדיאן ש"רק חמישה אנשים יודעים שאני עושה מוזיקה". באותה שנה הוא כבר הוכתר אלבום השנה של WIRE ולקח את המקום החמישי באותה רשימה של מיקסמאג.
בסוף 2007, קצת אחרי שהתברר שמדובר כנראה בבחור אנגלי בשם וויליאם ביוואן, יצאו 13 הרצועות של UNTRUE לעולם, והן מספרות סיפור די ברור. די מהתחלה כאן, הולך אותו ניקיון לונדוני מלוכלך, שקט ועוצמתי, שמחזיק מאחורה ערימה של באס, מהסוג שלא תמיד עושה טוב לאוזניות של אייפוד בן שנתיים. זה לא ממש אינסטרומנטלי, וברוב הקטעים נכנס איזה מלמול רקע נשי, כאילו מישהי שם חוזרת על איזה מנטרה שאמורה לרגש או לשבור לך את הלב בחורף בלונדון.
אף פעם לא הצלחתי לרדת ממש לעומקו של הדאבסטפ, אפילו כשזה היה ממש נחוץ.
גם בלי לחפור שם ממש, אני רק יכול לקוות שהרצועה שסוגרת את הדיסק הזה, RAVER, מרקידה מבפנים עוד אנשים, כשהיא ממש מחזיקה ומסמלת את השמחה שבהגעה אחרי כמה שעות נסיעה. מן שמחה אמיתית כזאת, מופרעת ומאופקת. בריטית, נו.
———-
ועוד משהו; אני יודע שכבר אמרו מיליון פעם, אבל מישהו חייב ממש להסביר לסטיב ג'ובס והחברים שלו באפל שזה באמת מגניב להסתיר את הקופה השמנה שלך תחת הסטיקר של DONT STEAL MUSIC. אבל העניין הזה שאי אפשר להזין את האייפוד מכל מחשב, הוא אחת היציאות הגרועות בעולם הנגנים הניידים. אה, ושזה פחד אלוהים לנסות לפרוץ את זה באמצע שומקום, רחוק רחוק מ"המחשב המורשה" שלך.
———-
המייספייס