בנסיבות מסויימות, אפשר בקלות לדמיין היכן היה מתרחש "אינדיאן פסיכו" אם היה נכתב בהודו ולגיבור היו קוראים ראג' במקום פטריק. כל מי שביקר בדלהי, הגיע או לפחות שמע על כיכר קונאט פלייס (Connaught Place, עמ' 237 בלונלי). מטיילים ישראלים, אלה שצריכים את שמעון מלך הפלאפל שלהם גם בסוף העולם, מכנים אותה כיכר המדינה. 
שמונה מעגלים בין הכיכר לשאר דלהי. זגנה, אדידס, בנטון, פפה ג'ינס, טאג, רולקס, ארמאני, בוס, נייקי ומקדונלדס, רשימה חלקית, ממלאים אותם, צפופים צפופים עם שלטי ענק. צמוד לחלון של טאג, מסדר עדיין הודי מהדור הישן את מרכולת זיופי משקפי השמש שלו בתוך גומחה בקיר. מהר מאוד הוא כנראה יוחלף בעוד פוסטר של סקס אנד דה סיטי, או שיילך ללמוד אנגלית, השפה היחידה שמותרת במקום שבו ההודים עובדים קשה על זהותם הגלובלית. בסיבוב בן כמה שעות, תחילתו בשעת צהריים מוקדמת, קל להתבשם מהריחות הקלים בחנויות, השוערים שפותחים את הדלת בחיוך, ומוכרות עם עדשות מגע בהירות שמציעות, עדיין, את מותגי המערב היקרים במחיר מוזל, ברופי.
כמה שעות אחרי, באותו היום עצמו, אני חוזר לכאן. החושך ירד, הנהגים החזירו את מעסיקיהם הביתה, ואחרונות האמהות אורזות עוד ארוחה הודית מסורתית בפיצה האט, לקחת לילדים שמחכים בבית, אותם ילדים שמרכיבים את הסטטיסטיקה החד משמעית על אחוזי ההשמנה של ההודים בעשורים האחרונים והגידול הקיצוני בצריכת החמאה. לאט לאט, כולם חוזרים הביתה.
וכשחוזרים הביתה אלה שרק לפני שעה אכלו מנת דאל (עם חמאה, כמובן) ב 290 רופי, יותר מפי עשרה ממחיר טאלי ממוצע, יוצאים החוצה קבצני הלילה, המנקים, המסטולים ואלה שחיים מהיד הקטועה לפה. בחור צעיר מנקה את המרזבים ושלט הכניסה של Mcdonalds Family Restaurant, בפירוש לא המסעדה היחידה של הרשת באיזור הזה. מתחת לסולם שלו ישן ילד קטן, אולי בן ארבע או חמש, לבוש חולצה בלבד. ילדה, נראית בת 16, ניגשת. לא ברור אם הילדה שהיא אוחזת בידה היא אחותה הקטנה או בתה. שני ילדים מבקשים, ומקבלים, ארטיק בחמישה רופי. הוא כנראה יהיה ארוחת הערב שלהם, לא הקינוח.
הסיטואציה מתחילה להיראות כמו משהו שאפשר לייצר ממנו תמונת מחאה קטנה לשים בפליקר. נכון, התאורה לא משהו, קצת לא נעים, אבל מעט הפולשנות הזאת תספר את הסיפור הכי טוב.
אחרי רבע שעה אולי, עוד כמה ארטיקים וכמה שטרות קטנים שיהפכו לארוחת ערב או בקבוק UNA (המשקה שמוביל את השתיינות ההודית הגואה, זול, מסריח וממסטל), אנחנו קמים ללכת. צילמנו קצת, ניסינו לדובב אותם קצת והבנו שבשעות הלילה, אנגלית לא נחשבת פה שפה. שנייה לפני שאנחנו עפים, מגיע ג'יפ עם שלט אדום על הגג, Delhi Police, מהבהב וקורא אלינו. מישהו הזמין אותם וטען שעשינו פרובוקציה בכיכר.
שלושה שוטרים ושוטרת יורדים מהג'פ. הקבצנים מסיטים את תשומת הלב מאיתנו, ובזמן שאנחנו ממתינים לשוטרים הנוספים שבדרך, הם בינתיים חוטפים מכות. שמלה נקרעת, כמה מטבעות עפים באוויר, שכר יומם של האנשים האלה מתפזר על הרצפה. כולם נראים מורגלים, אף אחד לא מתכופף להרים את הכסף. זוג הודים מזיזים ישבנים גדולים מדי על מושב של טוסטוס, האישה טוענת בפני השוטר שלקחנו תמונות עירום של ילדים. הקבצנים ממשיכים לחטוף מכות, הם ממהרים להתרחק.
עוד רבע שעה וחמשת השוטרים שחיכינו להם מגיעים, רגועים ובטוחים בעצמם על אופנועי ההונדה הירו שלהם. הזמן הזה מספיק לנו כדי להעלים את התמונות שיחזקו את האישה ולהחליט שנטען שצילמנו את המסעדה בלבד ודיברנו עם הקבצנים. בכל זאת, עסק עם המשטרה ההודית הוא לא עניין שמישהו מעוניין בו, גם לא בשם תמונה טובה בפליקר.
אנחנו מראים למפקד הכיכר את התמונות, ומשכנעים אותו שמדובר בשני חובבי צילום ותו לא. בטח שלא פדופילים עם משיכה לתינוקות קבצנים הודים. כשהוא מגיע לתמונות שצולמו יומיים קודם בטקס סגירת הגבול עם פקיסטן, הוא מבין שאנחנו באמת סתם תיירים, ומשחרר אותנו ללכת. רק עוד דבר אחד, הוא מבקש, תראו את התמונות גם למפקד שלי, בבקשה. הגאווה ההודית ורדיפת הצדק של שני השוטרים מוכרעות די מהר על ידי כמה תמונות של חיילים שעושים פרצופים אחד לשני במעבר גבול לוהט באמצע המדבר.
בדרך חזרה לחדר, אני נזכר שאת ההסבר ואולי גם את האזהרה למאורעות הערב הזה, קיבלנו מוקדם יותר כבר. הודי אמריקאי צעיר, מהזן שלובש פולו ומדבר אנגלית רהוטה, ניסה להסביר. במעצמה המתהווה הודו, אלה שיש להם מוראל, לא אוהבים שפוגעים בו, הוא אמר.
הם רוצים עוד אנגלית, עוד חנויות יוקרה, ועוד דרכים להעלות את מידת המכנסיים ואת עקומת ההכנסה של דוד רונלד. אלה שקראו לשוטרים, הם כנראה אלה שישבו שם במסעדה ערב שלם, לא רואים את הילד העירום שבכניסה, אבל מחכים שתיפול לידם סיבה טובה להזמין משטרה או סתם לדפוק בו מכות. עירום בתמונה או לא, זה לא באמת משנה להם. הם רק מתים מפחד שהוא ייתקע להם פתאום באמצע הקינוח, או שיתקלו בתמונה הזאת במקרה, וייזכרו שפעם, לא ממש מזמן, במקום קציצה עטופה בנייר, היה מונח בידם כדור אורז דביק שקרצו ביד, ישובים על הרצפה בחום של הודו.
———————–
תמונה: ע.ש.
