מונית ורודה עפה על כבישי אגרה תלויים. מהירות ממוצעת מאה שלושים, הטמפרטורה קבועה על תשע עשרה, בחוץ שלושים וכמה, לח. ארבעים דקות אחרי, כניסה לשדה התעופה, בנגקוק. גדול להחריד. דלת מסתובבת גדולה מכניסה אותך להיכל מבריק בלבן, כסף וזכוכית נקיה תמיד.
שורות שורות של דלפקי בידוק. עשר דיילים ודיילות בכל אחד מהם. מחייכים תמיד, מעונבים, אנגלית בסדר. אחת לכמה זמן בחורה עם מבטא לא במיוחד ברור כורזת שם של מישהו. השאר את התיק כאן, הוא כבר יפגוש אותך. סמן בבקשה את תיק היד, המשך לתחנה הבאה. שוטרת מאחורי חלון זכוכית מדגישה את השדות החסרים בטופס ההגירה. צא בבקשה מהתור, מלא אותם, חזור לסוף התור. לא, היא אומרת, אי אפשר למלא את זה כאן. חליפות המדים הזולות שפגשת עד עכשיו, יתחלפו מייד.
מסדרון ארוך ורחב, שטוף בניאון. גם כאן, הטמפרטורה קבועה. אפשר בחולצה קצרה, אפשר בג'קט ועניבה. שורות של חנויות מתחת לשלטים. תמצא כאן משחת שיניים בשני דולר ותיק של הרמס. מזכרות אחרונות לדרך או ג'קס בעסקה טובה. בצדדים, דוכני המזון. קולטי ריח משאירים רק את מה שדרוש כדי לגרות את בלוטות הטעם שלך. כן, אדוני, כיצד תרצה לשלם?. משהו בנוחות, בטמפרטורה הקבועה, בניאון, מדליק לך קצת את החשק. כולם נראים כמו אוחזים באיזה סוד, נינוחים או חסרי סבלנות. הם כולם רוצים להיות רחוק מכאן, במקום אחר. אם היה פה סקס, אתה חושב, הוא בטח היה על סדיני אל קמט.
יומיים קודם, קאוסאן רואד. רחוב ארוך, עמוס בדוכנים וחנויות. אוכל, שתיה ובד, הרבה בד. אחרי כמה זמן, ריח העופות הנשרפים מתחיל להציק באף, נמהל בריח הבירה שנשפכת. הקונפליקט הכי גדול בשעות הערב הוא ההחלטה האם להראות את רכישות היום או לחשוף עוד קצת עור. קצת מיומנות, ותוך שעה אתם במיטה. הסקס פה הוא על סדינים מלוכלכים של מלונות זולים.
פתאום אתה מבין שנגמר. הריח שכבר יוצר תחושת גועל קלה, צבע השתן דומה מדי לצבע של הבירה, שוב כואב הראש, עוד פרצוף לפייסבוק. חמישה חודשים אתה מסכם בשקט, היה אדיר. עכשיו הביתה. שדה תעופה, ועוד אחד. תל אביב.
