אלכוהול

אלו מאמרים מהארכיון שפורסמו תחת הקטגוריה אלכוהול.

1. שוב מעט מדי ימים. שלא יישמע כתלונה, אבל שוב מציקה לי התחושה הזאת של מעט מדי ימים. ועוד בסוף שבוע, ועוד בזה של החג, או בקיצור, לא הייתי בפנורמה, נו.

2. קר בצורה קיצונית. אפס פחות ארבע ביום, בלילה חום של חימום מרכזי, כזה שגורם לך להתעורר מצמא קיצוני ותחושה של עוד דקה אני מתעלף אם אני לא שותה מיד. זה גם מפחית מיידית את כמות הסיגריות של הימים האלה, כי נו, קר מדי בשביל זה וכואב באיזור הסנטר. ועוד, זה גורם לטיול הזה להיות הטיול הכי פחות מתועד. קר, וצריך להוריד את הכפפות ויש אדים על העדשה. [אבל יש קצת תמונות, פה]

3. ולא רק זה, פתאום אתה מרגיש שיש איזה כובד בעיר הזאת, ושהוא מושפע מהמבנה השטוח להחריד שלה. ושכל העניין הזה של הקור והשטוח והכפפות שצריך להוריד, משפיע על איך שפועלת העדשה של המצלמה שלך, זה נראה שאם היא עוד יש לה כח לראות משהו, היא כבר לא מסוגלת לאורך.

4. ובתוך כל זה, במבנה המחומם של מוזיאון הלמוט ניוטון, עשרות תמונות אנכיות. עם בגדים, בלי, בצבע, בשחור לבן ממגזינים שונים, עם קצת סיפור ליד. וזה משונה כי אתה לא מבין איך בתוך ההווייה השטוחה הזאת פתאום מתקיימות כל התמונות האלה, שצולמו לפני כמה עשורים כבר, וזה מתפתח לשתי מחשבות משנה על אסתטיקה, על ההעמדה של אובייקטים בדיוק באמצע הפריים, עם מרווח קבוע כמעט בין הראש לקצה העליון של התמונה ועל איך בן אדם אחד משפיע על תעשיה שלמה. ומשם על איך התעשייה הזאת משפיעה על החיים של כולנו, ועל איך אנחנו צורכים, ומי היא אישה יפה, ומסתיים ברצון לצאת למסע בין חנויות, אבל לא ברור אם למטרות השחתה שלהן או של איזה כרטיס אשראי.

5. ושוב הקור המחורבן הזה, שולח אותך באו-באן לקצה השני של העיר, למוזיאון היהודי. ומה שאתה זוכר מהדרך זה שני צעירים, סוג של בלאקרים או פאנקיסטים או איך שלא מכנים אותם, עם סיכה שחורה קטנה עם המילים Gegen Nazis, שמציפה פתאום את האבסורד שיש במפגש עם המילה הטעונה הזאת, בעיר טעונה, יהיה דווקא בדרך למוזיאון הזה. ואז לגלות ש Gegen זה דווקא נגד.

6. ודניאל ליבסקינד. ויהודים במוזיאון. והרבה מאוד לא יהודים במוזיאון. בלאגן אחד גדול, והרבה מאוד מנדלסון, והרבה שבילים שחותכים אחד את השני, והרעיון היפה הזה שהיא מספרת לי עליו של לחתוך את החלונות על פי ההצלבה של מפת העיר ומפת ההריסות. אבל בנושא אחר לגמרי, קור הרוח שהיהודים במוזיאון הזה מגלים כלפיו, לעומת ההתלהבות שמגלים אלה שאינם. והתמיהה הזאת, של מה זה מעניין אותם, לעזאזל, וההבנה החלקית שבאה אחריה, שאולי זה בכל זאת החשבון הלא פתור הזה עם ההיסטוריה.

7. והיסטוריה זה יופי, אבל הקור הזה (כן, שוב) מצית שוב את בלוטות הרעב. ויש משהו יפה בעיר הזאת, שבתוך כל הבניינים העתיקים הנמוכים האלה מסתתרות הרבה מאוד מסעדות, יוונית והודית ורוסית, ועוד אחת ספרדית ואחת סיציליאנית לא טובה. והתחושה הנעימה של קור שמתפוגג לתוך כוס של יין חם באלכסנדרפלאץ, בדיוק כשנגמרו הסיגריות, ומכין אותך לעוד לילה של שתייה משמחת, שונה מבקבוקי הבירה שנכנסים לכיסים של מעילים בגרמנית.

8. וכל הדברים האלה ביחד, עושים בארבעה ימים קצת רצון להיות חזרה בתל אביב. עם החורף המזוייף שלה ועוד איזה מלחמה מיותרת שאתה שומע עליה ממישהו שגר בכלל במילאנו.

berlin.jpg

" פשוט…לומר…לא', אני אומר לה, מוריד את מעיל הארמאני שלי ותולה אותו על מתלה המעילים של אלכס לואב שקניתי בבלומנגדייל'ס. 'פשוט…לומר…לא?' היא חוזרת אחרי. 'ראית את המופע של פטי ויינטרס הבוקר?' אני שואל. 'על אוטיזם?'. 'לא' היא מחייכת כאילו היא איכשהו מוקסמת מההתמכרות שלי לתכנית. 'איך היה?' (עמ' 73-74)

לאחרונה זה קורה יותר ויותר. פעם בערב, בשעות משתנות, זה שב ועולה. מאשימים אותי שאני מדרדר אנשים לשתיה, ושהם לא ישנים בגלל זה. גם הגוף שלי לפעמים מקים איזה חצי צעקה, הוא צועק מהבטן. באחת מהשעות הפנויות שיש לי, אני נכנס לחנות אחת באבן גבירול, מהשורה של אלה שמתפרנסות מהקלת הכאב של יוצאי רופאי השיניים. סניקרס של אלכנסדר מקווין ב 1500 שקל נשארים על המדף, תוצאה של הכנסה שלילית.

זיכרון מארוחה אחת באורקה, די מזמן. מקומות שהוזמנו ארבעה ימים מראש, עשרים דקות כדי לבחור את החולצה המתאימה, שתי דקות להעביר את גליל הקסם של איקאה, זה שמנקה שיערות חתולים ואבק מהג'קט, רבע שעה במונית . אחרי שלוש שעות, שלוש מערכות סכום, בקבוק יין אחד וקצת יותר משבע מאות שקלים, לא כולל ויסקי על הבאר, ממשיכים לשתות במקום אחר. הכל מהוקצע מאוד, מודע.

חמישי בערב, אני מניח קצת לפני אחת. זוגות זוגות על הבאר, לפניהם כוסות של קאווה שכבר התחממה או שלישים של בירה. אם להניח רגע לקצב השתייה שלי, שלהם איטי מדי. יש באוויר קצת תחושה של פחד שהכוס הבאה תהיה מכרעת, שהיא תהיה מבישה, שהכבד לא יעמוד בה, שכרטיס האשראי יכעס. לפחות אף אחד שם לא לובש פולו וורודה. בכוס מספר לא יודע כמה, אני נזכר בבן זונה. שוב בייטמן.

——
" דייזי מביטה בי בזהירות ואז מכוונת את הפה שלה אלי ומעיפה עשן מעל ראשי, נושפת, והוא צף מעל השיער שלי, מפספס את עיני, המוגנות במשקפי אוליבר פיפלס לא אופטיות שהרכבתי רוב הערב. אחת אחרת, ליבי, הנקבה עם הג'ט לג, מנסה להבין איך לפתוח את קשר המפית שלה. רמת התסכול שלי נמוכה במפתיע, מפני שיכול היה להיות יותר גרוע. אחרי הכל, הן יכלו להיות נערות אנגליות. יכולנו לשבת פה ולשתות…תה. (עמ' 217)

כתבתי יותר מפעם אחת על הספר הזה, אני יודע. קראתי אותו לפני הרבה מדי שנים, ומאז אולי עוד פעם אחת. פעם אחת, ועוד כמה פעמים בשבוע. הזכרון שלי, של ספרים ושל דברים אחרים, מחזיק מעט ציטוטים או זכרונות ברורים. במקום זה, הוא מחזיק רעיונות לאורך זמן. הוא לא יודע לצטט במדוייק את הבן זונה או לצייר סצינה מהספר (את הסרט לא ראיתי מעולם), אבל פעם בכמה ימים הוא יציף את עניין ההתאמה המתבקשת בין חגורה – חולצה – נעליים. בכל פעם שמישהו יתן לי כרטיס ביקור, אזכר כנראה באותה סצינה לא-קצרה במסעדה, כשהוא מגיש את כרטיס הביקור החדש שלו וכמעט חוטף התקף כשהוא פוגש בכרטיס מרשים יותר. לא פעם כשאני מתלבט אם להמשיך לכוס הבאה, או להזמין את הזה עם התווית השחורה, בייטמן עונה.

מה שמרשים אותי אצל הבן זונה, אז והיום, הקיצוניות. היעדר הנימוס, החייתיות, היכולת להיות חנוט בחליפת שני כפתורים (הוא בחיים לא ילבש שלושה) ולהוציא מספיק מזומן מהכיס בשביל להזמין שולחן שלם לקוק, או עוד דום פריניון. יותר מזה, העיסוק האובססיבי במחלקות הלבשה תחתונה ומה שהן מחזיקות, על המופרעות שבו, תמיד קצת מדליק אותי. הבקשה החוזרת ונשנית שלו, עזוב בבקשה את הנימוס הזה שלמדת בבית או את זה שתחתונים קונים בשוק. נכון שלא רואים אותם, אבל אם בחרת לחיות את החיים האלה, חיה אותם עד הסוף, אל תתפשר. במילים אחרות, זה שקנית נעליים באלף שקל ותחתונים בשוק, זה לא צרכנות נבונה, זה בושה. זה שהפסקת לשתות בכוס השנייה כי אתה מפחד מהאנגאובר, זה לא שתיינות נבונה, זה משעמם. זה שאתה לא יודע כמה שמן יש במנה שלך, לך תלמד.

——

לעולם לא אהיה בייטמן. הוא עשיר ממני בהרבה, הוא במנהטן, הלוואי והייתי מתלבש כמוהו. אני קונה (לפעמים) תחתונים בשוק, עוד לא אכלתי במול ים, זוכר שבע מאות שקלים ממסעדה, הוא היה משאיר את זה טיפ. אני מחונך מדי. אני כנראה לא אנסר אף אחד אף פעם, ותוכניות בוקר הן הדרך הקלה והבטוחה לעצבן אותי, ממש.
חוץ מזה, תחושת הסיאוב התמידית שבה האיש הזה חי, היא לא בשבילי. אני מעדיף טי שרט בחום הזה של תל אביב, זה לא מספיק חשוב לי ללכת פה עם חליפה. אבל פעם בכמה ימים, כשאני נזכר בספר הזה, אני מבין על מה הוא מדבר. מעבר לביקורת על חיי העיר, על המצליחן הפסיכי שמזיין בלי סוף ואז רוצח, על תרבות המותגים והצריכה, הוא מדבר על תשוקה. הרסנית אמנם, כזאת שמכאיבה, אבל מאוד החלטית. לעשות עם תשוקה, עם רצון, ללכת עד הסוף. לרצות שהאוכל שלך יהיה הכי טעים גם אם הוא פלאפל, לדבר הכי גלוי, גם בשיחה סתמית עם חבר, לשתות עד שתתעלף, ולדעת שזה הכל משחק, הכל הצגה, והחיים שלך. בן זונה.

הפוסט מתפרסם גם בסיפור האמיתי, במסגרת הפרוייקט "איך הספרות הרסה את חיי"

harsa.jpg

פסיכופט אמריקאי, ברט איסטון אליס, שדוריאן 2002
הסקריפט של הסרט

ואנג ויאנג היא עיירה עם טרייד מארק די משונה, היא בעיקר מוכרת בתור העיר הזאת בלאוס שבה יש שידור מחזורי של חברים. בתכל'ס, מדובר בעוד עיירה לאוטית עם הרבה מסעדות משוכפלות, חנויות שנראות אחת כמו השנייה ועשרות דוכנים עם סנדוויץ' באגט ופנקייק. בימים שמפלס המים החומים של המקונג רגוע, יש גם מסלול אבובים וקייאקים בין בארים צפים שעומדים עכשיו שוממים ומוצפים, וטיול יום לאיזה מערות עתיקות. כביש ראשי רחב מחלק את העיירה לשני צדדים. באחד גרים האנשים, ואין לך סיבה להגיע אליו אלא אם הגעת לכאן באוטובוס מקומי. מהשני אין לך סיבה לצאת, אלא אם פניך אל האוטובוס המקומי בדרכך החוצה, והוא זה שמכונה באקזוטיקה, בירת התרמילאים העולמית. בכלל, אם להשתדל שניה לא לחרוץ מוקדם מדי, לאוס נראית יותר כמו עיר הנוער – מצוייד – בסמסונייט מאשר כמו בירה של איזה תרמיל.

מה שקצת מוזר בכל העסק הזה, הוא הסייד אפקט שהוא יוצר ונראה כמו ניסוי בבקרת אקלים מערבית, או היעלמות הלאו בלאוס. בשונה מלואנג פראבנג, שם מחיקת הזהות הלאוטית היא כמעט מוצהרת, כאן העניין אמור להיות שונה, אמור לספק הצצה לחיי האנשים שגרים במדינה, לתרבות שלהם, למטבח הלאוטי, ליומיום שמצטלם כל כך טוב במדריכי הטיולים.

שתי גאוות רציניות מחזיקות את המורשת הלאוטית, או לפחות את זאת שגלויה למטיילים. הראשונה היא הבירה הלאומית, בירלאו, השנייה היא ויסקי אורז בחמישה שקלים, לאו לאו. המבשלה שמייצרת את הבירלאו, לפחות כך טוען הלונלי המיושן קצת של האיזור הזה, מחזיקה בתשעים ושמונה אחוז מייצור הבירה הלאומי. לא מעט בשביל מדינה שהשלט הכי נפוץ בה הוא פוסטר צהוב עם שם המותג שלך. לאו לאו הוא כנראה מיתולוגיה גמורה, מדובר במדינה שמוכרת גולד לייבל בחצי מחיר מהדיוטי פרי. שני אלה, יחד עם קצת תיירות אבובים והרבה מערביים שקונים בפאונד אחד מהבית שני בקבוקי בירה גדולים וקצת סיפורים לחבר'ה, הופכים את הלאוטים למארחים די אדישים. מאוד קשה למצוא פה חיוך, בניגוד לתעשיית התיירות ההודית, למשל.

ייתכן שמדובר בשוני תרבותי עמוק הרבה יותר, אבל המארח ההודי, כאמור, הוא הרבה יותר מארח. שנות הכיבוש של הבריטים שם לימדו אותו אנגלית, את הלאואי זה לא באמת מעניין. הוא יודע אנגלית שמותאמת בדיוק להיצע המכירה שלו, ומהצרפתים הוא למד בקושי. מוכרת הסנדוויצ'ים יודעת את שמות המרכיבים העיקריים, נהג הטוק טוק את שמות האתרים. שניהם יודעים מספרים אבל לא יודעים לספור באנגלית. הספר המקומי יראה לך שטר או יכתוב ספרות במחשבון. ההודי יראה תמונות ויספר על הקאסטה ממנה הוא בא. ללאוטי אין אפילו שם, בטח לא סיפור חיים, לפחות לא כזה שתשמע.

יכול להיות שמדובר קצת בביצה ותרנגולת. ההודים הבינו שבחצי היבשת שלהם דרוש חיוך כדי לשרוד בין כל המקומות, הלאוטים מסתפקים בדימוי האקזוטי שמייצרים עבורם עמודי הכרומו של מדריכי הטיולים. במדינה שמספר התושבים בה הוא כרבע ממספר התושבים בדלהי, נראה כאילו יש פרנסה לכל אלה שעוסקים בתיירות, ואין סיבה להתאמץ. המבנה הגיאוגרפי הסופר בעייתי שלה והקושי היחסי במעבר בין אתרים יוצר מצב שבו מהרגע שהגעת לנקודה, עליך למצות אותה במשך כמה ימים, ואז תוכל לעבור לנקודה הבאה. האפשרות לעבור לכפר שכן, מתוייר פחות או סתם עם אווירה שונה, היא לא תיאורטית, היא פשוט לא קיימת. הבחירה היא בין הגעה ליעד הבא בטיסה או במיניבוס וי.איי.פי, כמעט אין אמצע. בתנאים האלה, אין פלא שאתה הופך לערימת שטרות שצריך לתפוס. בניגוד למה שהיית חושב, המחירים פה גבוהים אפילו מתאילנד השכנה, זאת שממוקמת גבוה הרבה יותר במדד איכות החיים או התל"ג. שם כבר הבינו מהו יחס הוגן בין הכסף שלך למה שאתה מקבל עבורו, בירה, לואי ויטון מזוייף או בחורה.

המטייל שבא רק כדי לראות, יש לו בחורה שהביא מהבית או מתאילנד, הרבה בילאבונג במזוודה, וזמן קצוב. בזמן הזה צריך להספיק כמה מקומות, לעשות קצת חוויות, לשתות הרבה ולקנות איזה שטיח קיר לאמא. את סיפורי העם הוא כבר יקרא בשנה הבאה, כשיילך לקולג' או ייתקל באיזה ברושור כשיזמין את הטיסה הבאה שלו.
במחשבה שנייה, בעולם שבו הצורך לתרגם אקזוטיקה לכסף במינימום הזמן האפשרי הוא משהו שלמדו כבר משני צדי המערביות, אולי האדישות הזאת היא רק מובנת מאליה.

laolaos.jpg

[יש פה] קצת בירלאו בפחית, ועוד קצת בבקבוק, אבל בעיקר מודפסת על גבי חולצות ושלטים.
לקראת עשר בלילה מתחילים לקפל את שוק הלילה של לואנג פראבנג, זה שמוכר את החולצות האלה לצד הדפסים בשחור – לבן – כתום של תמונות נזירים מרופלקות עד אין קץ, ובאגטים א-לה צרפתיים, כאלה ששום בולנז'רי אמיתי לא היה מעיז למכור.

מסעדות עם הרבה מדי אותיות בשם מנגנות אסיד ג'אז בניחוח לא מכאן, מציעות מתוך תפריטים מהודרים רגלי צפרדעים וסטייק טונה. נהג טוק טוק מנומנם מנקה את רגליו בתעלת הניקוז הגואה ומציע טיול יום למפלים הקרובים.
המוני משרדי נסיעות מעוטרים בפוסטרים של פילי משא עטויים בד מסורתי ומשפחה צרפתית על גבם. כמות המשפחות פה, אבא, אמא, שני ילדים ומקטרת ריחנית, נראית קצת משונה על שפת מימיו העכורים של המקונג.

עוד אלבום של סן – ז'רמן מתחיל לנגן בבולוואר לואנג פראבנג, ומלמד שיעור בקולוניאליזם שמח. נזיר בהפסקת צהריים מרים את היד וצועק, גוד בירלאו, גוד.

laos.jpg