מוזיקה

אלו מאמרים מהארכיון שפורסמו תחת הקטגוריה מוזיקה.

[זמן] הפעם זה מספיק. שבוע ימים. לא, זה לא קצר מדי.

[מרחב] במילה אחת, אינסופי.

[היסטוריה] Im your man, בקלטת, הבית של ההורים שלי, טייפ (לא דאבל קאסט), יום שישי אחרי צהריים, כל שישי אחרי צהריים. שנים אחר כך, כל פעם שאני שומע את הדיסק הזה באוטו אני מתקשר אליהם, לראות שהכל בסדר ולהגיד שנזכרתי.

——————————————

[מנגינה] לאונרד כהן על הבמה של רדיו מיוזיק סיטי הול. אני חולם על ההופעה הזאת כבר קרוב לשנה, מאז שהתחלתי לשמוע אותו בלופים בגסטהאוסים של הודים, מלונות תאילנדיים וחדרים מול המקונג בלאוס. יותר מפעם אחת כמעט קניתי כרטיס, למדתי את הכתובת לעמוד ההופעות בעל פה, ויתרתי על זה, כעסתי על עצמי, כעסתי עוד, התקמצנתי, בסוף זה קרה. אנחנו יושבים מול המחשב, בוחרים מקום ישיבה, יוצא לרגע מתפקוד. בלאק אאוט טוטאלי. היא לוקחת את המושכות. כרטיסים, וכרטיסי טיסה. הבחורה ממשרד הנסיעות מתקשרת לאשר את ההזמנה בבוקר. עוברים חודשיים. אנחנו יוצאים מהסאבוואי, ואני מתרגש, עדיין לא ממש מתפקד.
חולצה שחורה בתוך המכנסיים, ג'קט שחור, השפה השנייה באולם היא כנראה עברית. בהפסקה היא שואלת, איך זה מרגיש. אני אומר, כמו ארוחה במסעדה יקרה. הכל מדוייק מאוד, כל כלי עושה את התפקיד שלו, זמרות הליווי זזות בקצב קבוע, שיר ועוד שיר. ראיתי כבר הופעות בחיים, לא התרגשתי ככה. בראש מטרטר לי השיר הזה, אבל על הבמה אין שום מלחמה. רק נגנים שעושים את התפקיד שלהם, ולאונרד כהן. חי. מבוגר מאוד, מלא במחוות מבויישות, כורע פעם אחר פעם, זה קצת מעצבן אבל נסלח. יודע את המקום שלו, עושה כבוד לנגנים, יורד. רוצה עוד. בבית אני קורא שבהופעה השנייה הייתה הפגנה קטנה מחוץ לאולם. שיזדיינו, אני חושב. אם הוא מגיע לארץ, לכו. או לפחות תראו את ההקלטה של ההופעה בלונדון.

[עיר] מלאה במגדלים, וחנויות, ומותגים. כמה שרק תרצה. אין דבר כזה שאי אפשר, אין שם שלא תפגוש, הכסף שולט כאן. אם יש לך, אתה יכול להוציא. אם יש לך יותר, אתה יכול להוציא יותר. אם נשאר, תוכל להוציא עוד. בל-בויז של בתי מלון מעמיסים ג'יפ יקר בחליפות עטופות של זניה, נשים עם שקיות ענק של מארק ג'ייקובס, אפשר למצוא כמה חליפות שלו במידות גדולות ב INA, יד שנייה, סביבות ה 500 דולר אחת. איש שמן החליף מלתחה. שתי חולצות טי בארמאני אקסצ'יינג' ב 100 דולר, קולקציה מיוחד של טומי למייסיז, אפשר להמשיך בלי סוף. לא במוצהר, מחליטים להפסיק ועוברים לאוכל.

[אוכל] ארוחת ערב בלופה, מסעדת הקאז'ואל של מריו באטאלי, מדוייקת כמו שרק ארוחה במסעדת שף בניו יורק יכולה להיות. בבוקר אחרי, אנחנו קונים את הספר האחרון שלו. בערב אנחנו אוכלים אצל מומופוקו. הזמנות למסעדת הדגל KO, אפשר לעשות רק דרך האינטרנט ואין מצב שנשיג. מסתפקים בנודל באר. טעים. מאוד. עוד באר אחד, סאבוואי וחצי הביתה. מדהים שבעיר הזאת, גם במסעדות לא-סופר-מרכזיות כמו אנטוניז או וואטאנה-סיאם, הכל מתוקתק. האוכל מדוייק, המלצרים מקשיבים לכל תנועה שלך, המנות בול בגודל.

[אוכל II] הסופר מרקטים בשכונה שבה אנחנו גרים מעוררי קנאה. חומרי הגלם הטובים ביותר שאפשר למצוא. פשוט ככה. שום קופסאות ענק של ג'לי בינז, בלי המבורגרים תעשייתיים, הכל טרי ומעורר קנאה. היא צוחקת עלי כשאני הולך לאיבוד מול מדף המלח(ים) ב whole foods market, אני רוצה להישאר לגור שם. לנצח. כסף והשמנה לא הולכים ביחד, מסתבר.

[השמנה] כ 65% מהאמריקאים סובלים מהשמנת יתר. באלוהים, הם כנראה לא גרים בעיר הזאת, מלאת הכוסיות, ההומואים המטופחים והסטרייטים המטופחים לא פחות.

[כוסיות] יקרות, גם הן. סקס אפיל של בארבי, בגדים מהקולקציה של מתיו וויליאמסון ל H&M זה משעמם אותי.

[סלולאר] שני מכשירים קיימים בסאבוואי, אייפון והבלאקברי curve. לפעמים שניהם ביחד. זה גורם לך להבין כיצד נראית הרמה הגבוהה ביותר של חיבור לרשת. זה מעורר קנאה ובחילה ביחד. אפל סטור מבאסת, אבל כל הסיפור הזה עושה לי מחשבות על תיירות והגירה.

[תיירות, הגירה] מחשבה שחוזרת אלי מפעם לפעם, ונוגעת ביכולת של הישראלי שבי להעתיק את מגוריו לארץ אחרת. נדמה לי שיש איזו תקרת זכוכית של כסף, שפה ומנטליות שמונעת מאיתנו לעשות את זה. כלומר, על הנייר אנחנו יכולים. האנגלית שלנו אולי טובה מספיק, אנחנו חיים את האינטרנט, אנחנו יודעים להעריך אוכל טוב, אנחנו מזהים בחורה טובה כשהיא עוברת מולנו. אבל אני מרגיש שיש מחסום שמונע מאיתנו את הנדודים. עוד לא סגור על ההגדרה שלו. בקרוב, אני חושב, אני הולך לבדוק את זה.

[ובינתיים] בירה, בבית קפה, על המדרכה בכיכר מסריק.

[תמונות] פה

[פאצ'ה קוצ'ה] מספר 5 , בנובמבר, היה אירוע שניכר בו שהוא מסורת בהתפתחות שנמצאת בנקודת מפנה. יכול להישאר מגניב ומעניין, ובאותה מידה יכול להיות מטרד.
ניכר היה בו גם שבאירוע הבא, מספר 6 יהיו הרבה יותר אנשים מההרבה שכבר היו בו, וששאלת הזהות שלו תעמוד בו למבחן. רוצה לומר, האירוע החמישי היה סוג של מעורר השראה, עם חבורת מציגים קצת ארוכה מדי, אבל כאלה שיכולת לרגע לחשוב שאם היה איזה טד ישראלי הם היו יכולים להשתתף בו. אני מדבר בעיקר על אלכס פדואה, יקי דוניץ, אריק ברנשטיין עם פרוייקט עזה – שדרות, ומוחמד חוסיין עם תוכנת הטיפוגרפיה הערבית שלו. האירוע של השבוע עלה על הקודם משתי בחינות. קיצור הליינאפ לתשעה מציגים בלבד, וכמות האנשים שהגיעו לאירוע. פחות מציגים שפנו ליותר אנשים. משאר הבחינות, מדובר היה באירוע די מציק. שני יוצאים מן הכלל היו תצוגות העבודות של פילפלד, שנתן למצגת העבודות שלו (ולה בלבד) לדבר, וקותימן, שאחרי שריגש עם פרוייקט המאש-אפ יוטיובים שלו, הביא בוידאו את סיפורה של אחת הזמרות-בלא-ידיעתן. סיפור קצת קיטש של נערה אמריקאית שמרגישה שהשלימו את התמונה המוזיקלית שלה בלי שהייתה חלק מזה.
עמיקי סולד, דידי ורדי, רם מצא, שועל ויונתן קונדה הרגישו קצת מפוספסים. הבחירה שלהם לביצוע / הסבר חלקי של פועלם פגם באמירה וייתר את שש הדקות וארבעיםהשניות שלהם. אדריכל יוסי קורי וצמד דופראס השאירו את הקהל (או לפחות את אלה שהיו לצידי) איפשהו על גבול העצבנות, הוא קצת פחות, הם קצת יותר. יוצא מזה שבעיקר מעניין לראות אם שני האנשים המוכשרים שמרימים את הערב הזה יצליחו לחזור למקום שכבר היו בו, מקום שהוא קצת פחות ראוותני, אבל הרבה יותר מעניין.

[צלילי העוד] הם להקה שאני לא באמת מכיר. כלומר, מכיר, אבל בעיקר דרך ביצועים של אחרים, דרך הזרעים שהם שתלו ועולים באמנים שבאו אחריהם, מזוהר ועד ברי. ההופעה שלהם ביום חמישי בברזילי היתה מסע בזמן אל זמן שאני לא מכיר. משך שעתיים וחצי עומדת להקה על במה של מועדון שרגיל לסוג אחר מאוד של מוזיקה, שרגיל לסוג אחר של מחוות של אמנים, שלא רגיל לזה. עם שורת אורחים מכובדת, ברי, דקלה, קובי אוז, עלמה זוהר ואקסום, הם עושים מה שנראה כמו מופע שכבר לא קורה פה – מנגנים על הבמה, כל אחד יודע את התפקיד שלו, אף אחד לא משתולל. המחוות של דנוך מינמליסטיות אך עמוקות מאוד בדרכן.
הוא מרעיף שבחים על עלמה זוהר, מרים יד בקריאת 'שיגעון' כדי לסמן התלהבות, לא זז יותר מדי. כפרפורמר, הוא קצת כמו הדוד הזה בחתונה שלא רוצים שהוא יקום לרקוד. כזמר, אתה רק רוצה לקבל ממנו עוד. שי מדבר על זה שפעם הוא שר הרבה יותר גבוה, אבל גם זה מספיק. אותו נונשלאנט אצל יהודה קיסר. גם כאן, מחוות קטנות, שמחות גדולות.
מה שמדהים הוא, שתוך שניות זה כובש את הקהל. שמחה מאופקת של וודקה קפואה, כמה אנשים בפינה מעשנים משהו, שרים את המילים או מנסים לקלוט אותן. בלהיטים הגדולים זה כבר סיפור אחר. כולם עושים כבוד, שמחים, רוקדים, רוצים עוד. זאת הופעה מצויינת בגלל הדברים האלה, ובגלל המסע בזמן לשנים שבהן בכלל לא היית, ובגלל שבעקיפין מאוד מאוד היא מתקשרת לאיזה קורס באוניברסיטה, וגם, פשוט כי היא הופעה מצויינת.

[ערן צור] הוא כנראה אחת ההופעות שראיתי הכי הרבה בחיי. לפני שבוע, משהו כמו 100 איש בלבונטין, עליתי לבאר אחרי ארבעה שירים. אצל צור כמו אצל צלילי העוד, יש משקל רב לפרפורמנס. חלק מהקסם של צור הוא בעיני בריחוק שהוא יוצר ממך, ביכולת שלו להביע רעיון מורכב ואנושי מאוד בשפה קרה, במילים קפוצות וקצת משונות. או בקיצור, אתה יכול לכתוב אצבע אשמתנית, זה יפה. אתה לא יכול להפנות מיקרופון לקהל כדי שישיר את זה, זה נראה מגוחך.

oud.jpg

[תמונה באמצעות הסלולרי שלי, זה מסביר את האיכות]

הייתי אתמול בחיות לילה. יצא שהדיסק האחרון ששמעתי לפני ההופעה היה Alive, דיסק ההופעה של "דאפט פאנק". רחוק מלהיות מופע רוק, אבל אני מת על זה. עוד יצא, שמהרגע שהתחיל האינטרו שניגנו הנגנים של שלום , הוא עוד לא על הבמה, כבר היה ברור איך תסתיים ההופעה, ואיזה קצב יהיה לה, ובעיקר, שהיא תהיה הופעה משעממת.
ויצא עוד, שנדמה היה לפרקים שבכלל מדובר בהופעה של שרית חדד (ידיים באוויר, תנועות אגן לא מאוד רוקריות, כאלה) וקצת אחר כך, בחורה בקהל צעקה מרוב בלבול "שלמה, שלמה, שלמה" ולכל אורך המופע התאורה היתה ורודה מדי, ואני לא מבוגר אמנם, אבל זה הרגיש לי קצת זקן. ואז הבנתי עוד, שנו, מוזיקה זה בטח לא עניין של גיל. כלומר, אם אתה בן שישים וכמה, אולי לא כדאי שתתחיל הופעה בשתיים בלילה וכו', אבל שזכרונות של מוזיקה אין להם עניין עם גיל. ונזכרתי עוד בדיסק של הופעה משנת שמונים ושמונה – כן, לפני עשרים שנה – שיש בבוקלט שלו את תאריכי ההופעות הקרובים, כולל שלום חנוך בטבריה ובעכו, ונזכרתי באיך הדיסק הזה, עם חצי מהנגנים שהיו אתמול בהופעה, הוא אלוף בלהאיץ לך את הנסיעה, ולגרום לך ממש לשיר, בעיקר אם אתה לבד באוטו, ואיך כל מה שרציתי היה לא להיות בחיות לילה 2008, אלא לשמוע שלום חנוך שר תאונה באותה הופעה.

שלום חנוך בהופעה, בארבי 2008 / NMC 1989
אפשר להוריד (תאונה בלבד), מכאן

טקס פרסי המוזיקה הלאוטי הראשון התקיים בשבת בערב. 14 קטגוריות במוזיקה המקומית, כולל שיר הפולק ושיר הקאנטרי של השנה (ופרס למי שמבין את ההבדל ביניהם). כל אחד מהזוכים קיבל מיליון קיפ מטיגו לאו, סלקום המקומית, קצת פחות ממאה עשרים דולר, ואספקה של משחת שיניים לשנה שלמה.

היום המוזיקלי החגיגי מתחיל באחת בצהריים, בשורה של להקות צעירות, שעולות על הבמה זו אחר זו, ומבצעות שיר אחד בליווי סט אחד של גיטרה – בס – תופים שנותרו על הבמה. כמה מאות צעירים ובני משפחה, שמנתה וסלתה של הבירה ויינטיין, לבושים במיטב המותגים, גודשים את הרחבה ועומדים בסדר מופתי, בזמן שהלהקות מנגנות עשרות שירי פופ שנשמעים כמו בערב להקות צעירות, בדיוק אותו דבר. MC לוקו, אחד המשתתפים, רוצה להיות ראפר, והוא בין הבודדים שמשתמש ביכולות הסאונד של המקום כדי להשמיע קצב אחר. הוא מסכם את האירוע, "יו, מן, זה היה עצום. פיס, דוג".

כמה שעות אחרי, פורשים את השטיח האדום. כמה זמרות בתלתלי בייבי ליס עשויים בקפידה ושמלות כלה ועשר להקות בנים, בחליפות לבנות מבריקות, רייבאן לבנים גדולים וקצת בלינג בלינג יורדים אחד אחרי השני מכמה מרצדסים שכורים. כמה מאות נערות מתרגשות, בחצאית מסורתית ומשקפי שאנל, מקפידות לצווח במקומות הנכונים, מחכות לקבל איזו קריצה מהכוכב שלהן. המקומיים מסתובבים במכנסיים קצרים ובכפכפים, מתקרבים לשטיח ללא הפרעת שני השוטרים הבודדים שנמצאים במקום, ומשרים, למורת רוחם של המפיקים, מאווירת לאוס האחרת.

—————-

יש משהו קצת משונה בנוכחות זרה בטקס של מוזיקה. חוסר ההבנה שלך את השפה, חוסר ההיכרות עם המוזיקה והמשתתפים, מרכיב מהותי בטקסים מהסוג הזה, היעדר המטען התרבותי הרלוונטי וההיכרות עם התעשייה, מאפשרים איזה מבט קצת אחר.

הלאוטים, כך נדמה, מתחילים להבין כי הדרך לחשוף את התרבות שלהם החוצה מתחילה בשימוש באנגלית. טקס פרסי המוזיקה הוא צעד בכיוון הזה, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כמות דוברי האנגלית חריגה בנוף הלאוטי. הזרים המועטים שנכנסו לטקס מעוררים התרגשות, מספקים לכתבים של וינטיין טיימס הזדמנות לקשקש קצת.

בבירה שמרוחקת שעה טיסה מבנגקוק, רואים בטקסים מהסוג הזה את המרחק התרבותי הגדול הרבה יותר. נמצאים פה רק אלה שמחוברים לאינטרנט ולאנגלית מהבית, שמסתכלים החוצה לעולם ומגייסים לטובת העניין את עילית הקרמים להבהרת העור ואת איזמל המנתחים שירים להם את קצה האף. התאילנדים הם אולי העם הכי פחות מתנצל תרבותית באיזור. הם רוצים להיות מערב, אבל מקפידים על אישיות עצמאית. הם גם המפיקים של הערב הזה.

אריאל, צלם שנולד בלאוס אבל גדל בניו-זילנד, מספר כי בשל דלות תקציבי ההפקה נשכרו תאילנדים זולים במיוחד, לא מבנגקוק, ולכן, הוא מסביר, אין לצפות כי הטקס ייראה טוב יותר מטקס ממוצע במתנ"ס עירוני. זה כנראה מסביר את זה שההכנות לטקס החלו ביום הטקס עצמו, את עשרות שלטי הפרסומת למשחת השיניים המממנת, את דוכני לשכת התיירות של מלזיה, שניצלה את ההזדמנות כדי למשוך קצת תיירים, את המקררים המאולתרים של מוכרי החטיפים וכמה רקדניות קצת מגושמות ולא מתואמות על הבמה.

ארבע שעות אחרי מסתיים הערב ורחבת אולם התרבות חוזרת להיות כשהייתה. שלטי משחת
השיניים שנותרו במקום מעידים על האירוע החגיגי שהתרחש אמש. MC לוקו מבקש את התמונות במייל.

—————-
האתר הרשמי

laoma.jpg