מיטל שרון

הרבה זמן לא היה לי על מה לכתוב, ולא כתבתי. ואז באה מיטל, שדעתי עליה ידועה, וכתבה על שלישיית הסופרים הצרפתית הזאת: וולבק, בגבדה, פארג. והיא, ללא ספק לכתוב היא יודעת, אבל פה כתבה קצת קצר מדי. והם, לכתוב הם יודעים גם כן, וקראתי את שלושתם, ואמרתי כבר פעם שוולבק הוא הסופר החי הטוב בעיני (אבל אין לי תשובה לגבי מי הסופר המת). ואז, ביום עבודה שהתחיל כבר כנראה אתמול, הלכתי רגע לחשוב על הצרפתים.

————————

בתחום הזה, המשך הקריירה שלי אישר פחות או יותר את ההצלחה הראשונה במועדון הנופש. לנשים באופן כללי חסר חוש הומור, ולכן הן כוללות את חוש ההומור בתכונות הגבריות; כך שלא חסרו לי הזדמנויות לשים את האיבר שלי באחד הנקבים המתאימים, לכל אורך הקריירה שלי. במציאות, לא היה בחדירות הללו שום דבר זוהר: נשים שמתעניינות בקומיקאים הן בדרך כלל נשים קצת מבוגרות, בסביבות גיל הארבעים, שמתחילות להרגיש שהעסק עומד להידרדר. לחלקן היה תחת גדול, לאחרות ציצים נפולים, ולפעמים שניהם. בקיצור, לא היה בהן שום דבר מעמיד זין; (וולבק, אפשרות של אי)

עם וולבק ש לי מערכת יחסים ארוכה. אני זוכר שהתגרדתי מול כריכת החלקיקים האלמנטריים יותר מפעם אחת ביריד הספרים (אז זה עוד נקרא ככה) במדרחוב בירושלים. בסוף נשברתי, ואז, צעיר מדי, נפלתי קצת לעולם המסקרן של גיל העמידה הצרפתי. קראתי אחר כך את הרחבת תחום המאבק, את פלטפורמה ואת שאר התרגומים שלו בעברית.

עוד איזה שנתיים קדימה, אני נוסע לבחורה בצרפת. תחנה וחצי אחרי המטרו של מונפארנס, יש שוק קטן שמוביל אליה הביתה. אני מגיע לשם ברכבת משדה התעופה, אחרי בוקר שהתחיל בפגישה באיסטנבול, עייף, עם עניבה קצת רחבה מדי, נעליים שמפוצצות את הרגל וג'קט עם שלושה כפתורים. בשעה הזאת של הלילה, הבארים שם מלאים באנשים שיושבים לבד. זה נראה קצת מוזר, אבל אני עייף מדי כדי לשים לב.

חודש וחצי אחרי, ביקור שני. היא עסוקה בלימודים, ואני מבלה את הימים לבד, ואת הלילות ביחד. אי אפשר שלא לשים לב לכמות האנשים, נשים וגברים, שאוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בגפם. לא כמו הפלאפל התימני שמריח עד חלון המשרד באלנבי, רק כדי לאכול משהו. לא, הם יושבים מסודרים, כוס יין, ארוחה של שתי מנות, שתי מערכות סכו"ם. אני מתחיל להבין את הייאוש של וולבק, זה שמיטל מדברת עליו.

————————

הגעתי לשלב שבו אין לי אפילו שום נקיפות מצפון, שום בושה להשיב על השאלה: "הכול בסדר?" ב-"לא, לא בסדר, ממש לא בסדר, אני צריך לדבר, יש לך רגע?" ולא להסס, אני שחרדתי יותר מכול לנפץ את הדימוי המלוטש שלי בעיני האחרים ולהפריז בדיבורים על עצמי ועל הבעיות שלי, לא להסס לדבר אליהם במשך שעות תמימות, כמו כולם, להלעיט בלי בושה את האחרים בדיבורים שלי כפי שהאחרים הלעיטו אותי בדיבורים שלהם כשהם הרגישו רע, כשגרמתי להם להאמין שאצלי הכול בסדר ושאני מטה להם אוזן קשבת, בדיוק אותה אוזן קשבת שהם מטים לי היום, כשיש לי בעיות משלי. ולהסתיר מהם לגמרי שהם מעמיסים עלי לפעמים, בדיוק כפי שקרוב לוודאי, מבין אלה שאיתם דיברתי על הבעיות שלי בזמן האחרון, וזה נכון גם לגביך, היו לפחות אחד או שניים שניפחתי להם את השכל, לא? אני לא מעמיס עליך עכשיו? בטוח? אבל לא אכפת לי, בעצם, אם מקשיבים לי או לא. (פארג, הייתי מאחוריך)

הפסקה הזאת מגיעה כבר בעמודים הראשונים של פארג, וחוזרת בצורות שונות לכל אורך הספר. מה שעולה ממנה, ונדמה לי שהוא משותף לכל השלושה, הוא הצורך בקצת חיבה על ידי הכתיבה. כלומר, אנחנו מצליחנים יחסית, נראים טוב (להוציא את וולבק), יש לנו כסף, אבל אין לנו מי שיקשיב. עכשיו, בגלל שאין מי שיקשיב, אבל יש מי שיוציא לנו ספר, אנחנו נספר לכם ואתם תקשיבו. ואנחנו, אנחנו מקשיבים כי היי, זה גם הסיפור שלנו.

והצורך הזה בחיבה קשור בפער (קשר, אם תרצו) המתמיד בין עולם העבודה המודרני(ת) לבין תחושת החיות שמחוצה לו. וולבק במשרדים השונים, בבית הספר ועל הבמה, בגבדה בפרסום, פארג באפריקה. חיים מאוד באחד, מתים מאוד בשני. גם באלנבי אפשר לחוש, לפעמים, שיש שתי ישויות שונות; האחת מובילה קדימה, חושבת, מנסה למצוא את הדבר הבא או לפצח איזו נוסחה. השנייה, שלפעמים שנתה מופרעת על ידי הראשונה, מחפשת פינה של חום. אחת בחולצת פסים, השנייה צמאה למגע עירום. אחת מהן עירנית, השנייה רק רוצה להתחתל מתחת לשמיכה. אצל שלושתם, בולט מאוד חוסר האיזון בין העולמות האלה, וזה מתכון די בטוח לקיצוניות.

————————
הסיפור שלנו פה, כותבת מיטל, הוא גם סיפור של מופנמות, של גאווה ושל כיבוש היצר. אבל הסיפור הזה הוא כבר לא רלוונטי, כי הסיפור העכשווי שלנו הוא זה של מגפי העור, של האג'נדה הסביבתית, של אוכל שמבשלים לאט בבית. הוא במידה רבה הסיפור שלהם, באיחור ישראלי טיפוסי.

סיפור על מין, קרפדות וצרכנות

סבה – די – קה, זעקה המוכרת בסבן אילבן, והתכוונה להגיד שלום בשפה המצחיקה שלה, המתנגנת. כל פעם שנפתחת הדלת מצלצל פעמון הכניסה, מודיע על בא או יוצא. וכל בא או יוצא נאנח קלות, מפאת המעבר בין החום והלחות של החוץ למזגן ולרעשי הקופה הרושמת בפנים, אלה שמבשרים על בעליה החדשים של עוד פחית קולה, אבקת כביסה או נקניקיה בנייר.

האחרונה שנכנסה אל הסבה – די – קה המדהדת הייתה מוכרת הקרפדות, עמוסה בכל טוב דוכנה הנייד. סיגרים לחים, צמידים שנשזרו בעבודה של ידיים זולות, פרחים מפלסטיק ומשקפי שמש, אסופים בסלסלת במבוק כפרית, תלויה על צוואר. ומעל הכל, גולת הכותרת של החנות הניידת הזאת, קרפדה מעץ שעל גבה זיזים. בכל פעם שמוכרת הקרפדות מעבירה על גב הזיזים את המקל הנתון בידה השניה, משמיעה קרפדת העץ מין רעש מזופת, קרקור לילי של קרפדה. ידה של המוכרת רגילה בתנועה. היא נעה על גבה של הקרפדה מאות, אולי אלפי פעמים בערב, מלטפת אותו הלוך וחזור, מדי פעם נוגעת בבטנה או מניחה אותה להפסקה קצרה.

המוכרת נכנסה אל החנות הממוזגת כאדם שיודע את מהלכו. היא מיהרה בינות לשורות המאפים, הצ'יפס בטעם סושי, ומכונות הקפה הקר, אל שורות המסטיקים, שלפה מסטיק מנטוס בעטיפה ורודה, וקרקשה אל המוכרת. שם שילמה את שכר הקרפדה האחרונה והלכה לה לדרכה, אל שעתו האחרונה של יום העבודה הזה.

———–

פיל הוא בן ארבעים ושלוש. אין לו אישה, משפחה או ילדים, והוא מעיד על עצמו בהחלטיות רבה כי הוא מרגיש בן מזל. שישה חודשים בשנה הוא שם, בנו וור בריטניה, מרים ומוריד ארגזים חתומים על המלגזה שלו, ושישה חודשים בשנה הוא כאן, בלי לתת דין וחשבון לאלוהים או למשטרה, מסיע תאילנדיות למיטה שלו בכסף שחסך שם, מרים ומוריד אותן במדרגות של מלון בזול ובידיים שכבר ידעו ימים טובים יותר. בזמן שנותר לו, הוא יושב לשתות.

ואז קורה משהו שהוא לא יכול למנוע. מערביות, תאילנדיות, הכל אותו דבר. נשים זה נשים, וכאמור, אין בחורה מכוערת, רק פחות מדי גינס, אז הוא מנסה את מזלו עם כולן. 3,000 באהט הוא אולי יחסוך, ואם ייכנס איזה בחור מיותר באמצע, הוא יכול להרים טלפון למפקד המשטרה המקומית, להחליק לידיו כמה שטרות מקומטים, וליישר את ההדורים. "אני אמן", הוא מתהדר בפני המערבית התורנית, וממשיך: "כן, כמובן, באתי כדי לחפש לסביות. אני אוהב לסביות. תדעי לך שהנשים התאיות נורא סובלניות בעניין הזה, אם את מחפשת". הוא ימשיך וינסה, וימשיך וישתה, ואז ינסה שוב. בניגוד לרבים אחרים בגילו, אלה שהמזל שיחק להם קצת פחות, הוא יודע שלא יגמור את הלילה לבד.

ופיל לא לבד. כלומר, הוא לבד. אבל הוא לא לבד במשחק הזה. הרחובות סביבו מלאים בברים. ובתוך כל בר יושבים כמה כוסים תאילנדים, מזיזים את עצמם ממקום למקום ומשדלים גברים מערביים עם כסף. מתפרנסים. בימים כאלה, כשהמונסון מכה והלחות בחוץ גבוהה מהלחות בפנים, זוכים אלה שהפנימו שגם בדגל אדום שוחים להנחות ולעלייה בהיצע. ביחס של זין כמוש אחד על כל עשרה חורים לחים, גם המחירים יורדים. משקיעים מנוסים יכנו את זה כניסה בשפל.

———–

מוכרת הקרפדות, שסיימה את המשמרת שלה, מניחה את מרכולתה בזהירות בארגז, ויוצאת אל שעות הפנאי שלה, אל קניון האלקטרוניקה החדש. את כל כספה היא מוציאה שם, בין עכברים שטוחים, מסכים עם ציפוי מבריק ומקלדות אלחוטיות מסיליקון. הקרפדה, מכנים אותה המוכרים שלבושים בחולצות סגולות שמשלבות בדיוק מושלם את ערכי המותג עם ערכי הפאנקיות, מאחורי גבה. הם בערך באותו הגיל, מחזיקים באותו ארנק מייצור מקומי עם חותמת צרפתית יקרה, הם וגם היא כותבים את שיעורי הבית על מחברות נייר עם כריכה מאותו הקומיקס. אבל היום היא משוטטת חסרת מנוחה. זה קורה לה מדי פעם. הניאונים מעמעמים לה את התשוקה, ופתאום כל האלקטרוניקה הזאת נראית לה מיותרת. היא יודעת מה היא צריכה במקרה כזה. היא צריכה מחשב. היא צריכה אינטרנט. היא צריכה קצת סים סיטי. הקרפדה שבתיקה נראית לה פתאום כבעלת משקל אינסופי, מעצור בינה ובין העולם האמיתי שלה, זה שבו היא יכולה לבחור שם חדש בכל יום, להיות נהגת משאית מזיעה או רופאה בבניין מבריק. באוזניות של האייפוד שלה מתנגנת להקה מקומית, טאטו קולור. הם מנגנים הערב בבאר בעיר.

אבל לא אל הבר היא פונה. אל האינטרנט קפה, שם כבר יושבים כמה עשרות ממכריה. היא מהנהנת לשלום חטוף, מעיפה מבט אחרון אל הכניסה לחנות, שם הניחה את ארגז הקרפדות, וממהרת לשקוע בתפקידה החדש: מלצרית כוסית בהוטרס בר, אל איי. הלקוחות שם הפעם לא מעוררים בה חשק גדול במיוחד: הם בני ארבעים, פחות או יותר, עיניהם כבר כבו, והבל פיהם ברור, מחוזק בטיפה אחרונה מתנדנת על שפם הנהגים שלהם.

———–

פיל מבין שהערב הוא כנראה יצטרך להוציא את הארנק פעם נוספת. הוא בר מזל; אין לו בעיה עם זה. אין לו חשק לבחור, אז הוא נוגע בכתפה של הבחורה הקרובה, מזקיר שלוש אצבעות כשואל: 3,000? היא מחייכת.

פרד פרי. דיזל. טאג. ת'רדלס. ברברי. פולו רלף לורן. נייק. אולסטאר. אנג'לינה ג'ולי. סטארבקס. בית חב"ד. הקשר הישראלי. פראדה. לואי ויטו. ג'וני ווקר. אואזיס. לה קוסט. ג'ימי הנדריקס. פול פרנק. פול סמית'. ג'ק וולפסקין. סבן אילבן. טויוטה. סינגה. סמירנוף. בקרדי. ניקון. אייפון. נוקיה. נינטנדו די.אס. אולימפוס. בילבונג.

ב-12 בלילה מתחילים לקפל את הושלחנות ואסור להוציא יותר בירה למדרכה. אבל ב-12 השעות שקודמות לכך משחק הצרכנות מתרחש במלוא עוזו. כל המותגים שבעולם משתתפים בו, והם אפילו לא יודעים את זה. בכל רגע יש מישהו שמוכר לך משהו, וזה בדרך כלל מותג שמישהו טרח והמציא לו ערכים ומישהו אחר טרח וזייף אותו. 12 שעות ביום, עיר שלמה, מוצפת בזיופים ובאנשי שירות ומכירות.

ואז אתה מגיע ל-MBK. כל מה שחשבת שאתה יודע על צרכנות נמוג, כי עכשיו אתה בנקודת הקצה, הנקודה שאחרי השיא, הנקודה שבה אם היה אלוהים, כולם היו נשרפים באש הגיהנום. שמונה קומות של קניון ממוזג, רבע שעה הליכה מקצה לקצה, 89 אלף מטרים רבועים של שטחי מכירה. והכל שם. רק תבחר. מחיר מלא או מחיר של קופי. מזון מהיר או מסעדת יוקרה. אוכל תאילנדי מסורתי או סושי במיטב כספך. והכל רועש. רינגטונים מזוייפים, מוזיקת מעליות, משחקי מחשב באולמות גדולים ובחדרי וי.איי.פי או טריילרים של סרט. בכל פינה יש מוזיקה שמשתלטת על ההוויה ומבטיחה שכאן לא תתבצע שום מחשבה.

כעת, בחר לך גורד שחקים, שים אותו לרוחב, וקיבלת את מסך הקולנוע הדיגיטלי של SF. בחר את הכיסא הכי נוח שפגשת, צרף לו מקום לשתיה קלה, תכפיל באלף ותקבל את האולם כולו. פה ממתינים לסרט עם לפטופ על הברכיים, שנייה לפני שנעמדים לחמש דקות, כדי לשיר את ההמנון ולתת כבוד למלך (בדיוק בן שמונים, אגב). ארבעים דקות של פרסומות. כאן, לרגע, לא רוצים את הכסף שלך, הם יודעים שכבר הוצאת אותו. הם רק מבקשים שתתחשב קצת יותר בסביבה, שתיקח שקית אחת פחות, ושתכבה את הסוני פלייסטיישן כשאתה יוצא מהבית.

ואז מגיע תור אנג'לינה. כוסית כמו שרק כוכבות קולנוע על מסך גדול ממש יכולות להיות, שמלמדת את החתיך לעתיד לירות מבעד לגופות של אנשים תלויים, ומצעידה את הסרט לקראת ריקנות מוחית מוחלטת אך מעוררת אושר.
שעתיים אחרי ואתה בחוץ. היכל הצרכנות, על שמונה הקומות של הבטון ומיליוני המטרים של הבד, עומד ריק. מימין יש איש שמוכר לך טוקטוק, ומשמאל איש שמוכר מונית. ואתה מת להגיע לקוואסאן, לשקט היחסי של החדר שלך. אבל אתה משחק אותה קשוח, מזקיף את הצווארון, מגובה בפעלולי האקדח של אנג'לינה ובדולרים בכיס שלך, אתה מתמקח. זה עובד. אתה הצרכן, ואתה מלך העולם.

פורסם גם בהסיפור האמיתי והמזעזע.

אחרי הרבה שעות, שבהן ביליתי בנסיונות כושלים וכושלים יותר לבצע את ההתקנה בעצמי, הצלחתי.

מה שזה אומר, בעיקר, שאחרי ההתעקשות האין סופית להרים פה בלוג – אני גם כנראה אצטרך למצוא על מה לדבר.