צילום

אלו מאמרים מהארכיון שפורסמו תחת הקטגוריה צילום.

עם קשר די רופף ביניהם.

[הדי סלימאן]. בוקר אחד קמתי אצלה עם הצלצול של השם הזה בראש. ואני, מה לי ולמעצבי אופנה עם היסטוריה מפוארת. אבל הלכתי לבדוק. ויוצא שאם מחפשים רגע על האיש, מייד מגיעים ליומנים של הדי סלימאן. שבלי להיכנס לדיון על איכויות בצילום והומו-אירוטיקה, אז רק אומר שיש ביניהן פערים גדולים. ושעם זה שחלקן מאוד פייסבוקיות, אז חלקן הגדול הוא לא, ובכל מקרה, הן עדיין מעוררות את המחשבה של פאק, איפה הבנאדם הזה מסתובב.

Hedi Slimane

[הגרסוניירים]. הוא בלוג משמח לאללה. כולל העיסוק הרציני להחריד בקשר שבין תחתוני גברים למשבר הכלכלי העולמי, וזה שמצאתי דרכם את הסרט הזה.

[ההרצאה של שי אגסי בטד]. מזריקה קצת מרץ לגאווה הישראלית בכל מיני מקומות. זה יופי, אבל מעניין לקרוא את התגובות להרצאה הזאת. יש שם בסביבות 70 כאלה. נראה מהן כאילו הגאווה הישראלית לא באמת מעניינת את המגיבים, שכנראה הבחינו שההרצאה (והחזון) של אגסי הייתה חשובה, אין ספק, אבל גם מתוזמנת, מלאכותית מדי ושהשיח במונחי ווב2.0 הוא קצת תלוש כשמדובר במכוניות. [האתר של בטר-פלייס]

אחרי פגישה בדיזנגוף סנטר, עשר בבוקר, אני נזכר שרציתי לראות את התערוכה הזאת. זה היום האחרון בו היא מוצגת, וכנראה שזה הזמן הנכון.
אם אני זוכר נכון, התערוכות בשנים קודמות מוקמו בחללים גדולים, כאלה שנותנים הרבה מקום לתמונות. החלל שנבחר השנה קטן הרבה יותר, התמונות יחסית צפופות והמעבר בין צילום לצילום הוא מיידי ממש. החלל הזה, והקרבה בין התמונות, יוצרים ביחד גודש של אירועים, צפופים צפופים, שתודעו במצלמותיהם של צלמים מכל העולם. נדמה לי שכמו החלל שהולך וקטן עם השנים, כך גם סיקור התערוכה הולך ומתמעט. ובכל זאת, יש משהו יפה בהצגה של וורלד פרס פוטו בפינה עם אופי צרכני מובהק.

המיקום בפינה חשוכה בתוך הסנטר, עם השלטים המוצבים בתוכה המבשרים על פתיחתה הקרובה של איזו מרפאה באותו מקום בדיוק, הוא קצת כמו בדיחה על בריחה. בתוך שלל החנויות המציעות לצרכן העירוני בריחה מהמציאות, בא חלל קטן בשיפוצים, ומציע בריחה נוספת, הפעם למציאות. בתוך המון המותגים ומבצעי סוף עונה שגם ככה ידעו ימים טובים יותר, באה התערוכה הזאת ואומרת, בואו קבלו מנה של תצלומי עיתונות שתחבר אותכם חזרה למציאות.

וורלד פרס פוטו אוספת את הטוב, לכאורה, משני עולמות הנעים על צירים הפוכים. מצד אחד, העיתונות. מצד שני, הצילום והצילום הדיגיטלי. השילוב בין שני התחומים נותן, לא במפתיע, תמונה של מציאות עגומה. רוב התמונות עוסקות באותם נושאים; מלחמה, עוני ואלימות, קצת טראש קאלצ'ר מזרח אסיאתי. אלה הם התחומים שמזינים את העיתונות, והם בדרך כלל רחוקים מלהיות שמחים או לגרום קנאה בכך שאינך נמצא במקום או סיטואציה אחרים. במילים אחרות, יש משהו די מדכא בתערוכה הזאת. היא מציגה תמונה של מציאות אלימה מאוד, עצובה, שמעסיקה צלמים רבים באסתטיקה של כאב, של כעס ומסכנות קיומית. מסלול שמתחיל בילדות כפר טורקיות ומסתיים בהלווית הגורילה הענקית בפארק הלאומי וירונגה בקונגו [ושווה גם לקרוא את הכתבה הזאת של נאשיונאל ג'אוגרפיק בנושא הזה], ועובר דרך פליטי דרפור [יונתן וייצמן]. התמונות שהגיעו לארץ, נדמה לי שזו לא התערוכה במלואה, כאילו מנסות להגיד לצופה הישראלי שהנה, גם במקומות אחרים לא הכל זוהר. בעוד סוגריים קטנים, יש חלק מספק מהתמונות פה, גארדיאן.

בין כל התצלומים האלה, מושכות את עיני כמה תמונות של פרנצ'סקו זיזולה, ובמיוחד תמונת הצעירה הקולומביאנית פילומנה, שנראית כשהיא ממתינה להפלה אחרי שנאנסה פעמיים. דווקא התמונה הזאת, מתוך סדרה שנראית כאילו היא לגמרי מבויימת, מביאה את ריכוז התחושות שכאילו התכוונו צלמי העיתונות שתקבל. קל מאוד להזדהות עם האישה הזאת, לכאוב את הכאב שלה ולקוות שכשתשכב ברגליים פסוקות מול מנורת הרצפה הירוקה לא יקרה לה עוד משהו. מוזר שנראה כאילו התחושה הזאת לא עוברת אל אולם התערוכה הישראלית.

ההפרדה בין שני החדרים, מדגישה בשעת הבוקר הזאת גם את ההפרדה בין האנשים. מעט האנשים שמגיעים עכשיו, מתרכזים כולם בחדר התערוכה הבינלאומית. אני יכול לקוות שהשלט בכניסה לחדר התערוכה המקומית שאומר שהרצפה שם לא יכולה לשאת יותר מ 100 אנשים יחדיו לא הרגיש מבוזבז. החדר הזה הוא בעצם גרסא מיני ישראל בתמונות. הרצפה המאולתרת, התמונות המוכרות, חוסר הכח של המבקרים לראות את זה שוב. משהו בכל כך מוכר הזה מרחיק אותך מן התמונות האלה, מן הרצון לראות אותן, מלהכיר בערכן. אתה רואה אותן ב Ynet, ומספיק להן שישארו שם. סיבוב קצר בחדר הזה ואני שם לב שגם זה שלידי ממהר לחפש את היציאה. כנראה שבימים של מלחמות וטילים ודיונים על הפגנות כן או לא, גם בריחה אלימות של מקומות אחרים היא מפלט ראוי.

wpp.jpg
אריאנה לינדסקוויסט, תמונה של נערה בבגדי דמות אנימציה, שנגחאי
ARIANA LINDQUIST/AFP/Getty Images

גלריית התמונות הזוכות בתחרות
סקירה ב Ynet של הזוכים ב"עדות מקומית"

1. שוב מעט מדי ימים. שלא יישמע כתלונה, אבל שוב מציקה לי התחושה הזאת של מעט מדי ימים. ועוד בסוף שבוע, ועוד בזה של החג, או בקיצור, לא הייתי בפנורמה, נו.

2. קר בצורה קיצונית. אפס פחות ארבע ביום, בלילה חום של חימום מרכזי, כזה שגורם לך להתעורר מצמא קיצוני ותחושה של עוד דקה אני מתעלף אם אני לא שותה מיד. זה גם מפחית מיידית את כמות הסיגריות של הימים האלה, כי נו, קר מדי בשביל זה וכואב באיזור הסנטר. ועוד, זה גורם לטיול הזה להיות הטיול הכי פחות מתועד. קר, וצריך להוריד את הכפפות ויש אדים על העדשה. [אבל יש קצת תמונות, פה]

3. ולא רק זה, פתאום אתה מרגיש שיש איזה כובד בעיר הזאת, ושהוא מושפע מהמבנה השטוח להחריד שלה. ושכל העניין הזה של הקור והשטוח והכפפות שצריך להוריד, משפיע על איך שפועלת העדשה של המצלמה שלך, זה נראה שאם היא עוד יש לה כח לראות משהו, היא כבר לא מסוגלת לאורך.

4. ובתוך כל זה, במבנה המחומם של מוזיאון הלמוט ניוטון, עשרות תמונות אנכיות. עם בגדים, בלי, בצבע, בשחור לבן ממגזינים שונים, עם קצת סיפור ליד. וזה משונה כי אתה לא מבין איך בתוך ההווייה השטוחה הזאת פתאום מתקיימות כל התמונות האלה, שצולמו לפני כמה עשורים כבר, וזה מתפתח לשתי מחשבות משנה על אסתטיקה, על ההעמדה של אובייקטים בדיוק באמצע הפריים, עם מרווח קבוע כמעט בין הראש לקצה העליון של התמונה ועל איך בן אדם אחד משפיע על תעשיה שלמה. ומשם על איך התעשייה הזאת משפיעה על החיים של כולנו, ועל איך אנחנו צורכים, ומי היא אישה יפה, ומסתיים ברצון לצאת למסע בין חנויות, אבל לא ברור אם למטרות השחתה שלהן או של איזה כרטיס אשראי.

5. ושוב הקור המחורבן הזה, שולח אותך באו-באן לקצה השני של העיר, למוזיאון היהודי. ומה שאתה זוכר מהדרך זה שני צעירים, סוג של בלאקרים או פאנקיסטים או איך שלא מכנים אותם, עם סיכה שחורה קטנה עם המילים Gegen Nazis, שמציפה פתאום את האבסורד שיש במפגש עם המילה הטעונה הזאת, בעיר טעונה, יהיה דווקא בדרך למוזיאון הזה. ואז לגלות ש Gegen זה דווקא נגד.

6. ודניאל ליבסקינד. ויהודים במוזיאון. והרבה מאוד לא יהודים במוזיאון. בלאגן אחד גדול, והרבה מאוד מנדלסון, והרבה שבילים שחותכים אחד את השני, והרעיון היפה הזה שהיא מספרת לי עליו של לחתוך את החלונות על פי ההצלבה של מפת העיר ומפת ההריסות. אבל בנושא אחר לגמרי, קור הרוח שהיהודים במוזיאון הזה מגלים כלפיו, לעומת ההתלהבות שמגלים אלה שאינם. והתמיהה הזאת, של מה זה מעניין אותם, לעזאזל, וההבנה החלקית שבאה אחריה, שאולי זה בכל זאת החשבון הלא פתור הזה עם ההיסטוריה.

7. והיסטוריה זה יופי, אבל הקור הזה (כן, שוב) מצית שוב את בלוטות הרעב. ויש משהו יפה בעיר הזאת, שבתוך כל הבניינים העתיקים הנמוכים האלה מסתתרות הרבה מאוד מסעדות, יוונית והודית ורוסית, ועוד אחת ספרדית ואחת סיציליאנית לא טובה. והתחושה הנעימה של קור שמתפוגג לתוך כוס של יין חם באלכסנדרפלאץ, בדיוק כשנגמרו הסיגריות, ומכין אותך לעוד לילה של שתייה משמחת, שונה מבקבוקי הבירה שנכנסים לכיסים של מעילים בגרמנית.

8. וכל הדברים האלה ביחד, עושים בארבעה ימים קצת רצון להיות חזרה בתל אביב. עם החורף המזוייף שלה ועוד איזה מלחמה מיותרת שאתה שומע עליה ממישהו שגר בכלל במילאנו.

berlin.jpg

בילדה אחת, בת 15, קוראים לה כריסי ווייט.
היא גרה בסיאטל, יש לה פליקר מדהים, והיא בדיוק קיבלה כתבה בעיתון השני הכי פופולרי בשיקגו. היא ג'ינג'ית, רוקדת בלט, והיא ההוכחה הכי טובה לזה שיש פער דורות באינטרנט, כמו שטענה מיטל. זה חלק אינטגרלי מהמיינד סט שלה, וזה מרתק כשזה בא בצורת עשרות [פוסטים בצורת] מחשבות / תמונות / עוד רסיסי מחשבות ביום לטאמבלר שלה (אני מעדיף אותו ברידר).

crissie1.jpg

בעירום

יש משהו די מוזר בסיטואציה שבה 15 איש מתאספים ביום שישי בתשע בבוקר בסטודיו גדול וקצת חשוך בקצה רחוב החשמונאים. חבורה של אנשים שמה שמאחד אותם היא האהבה שלהם לצילום. רובם מתעסקים בו כתחביב בשלבים ההתחלתיים שלו, אחד או שניים ממש כבר הצהירו בשבועות האחרונים שהם רוצים לעזוב את כל עיסוקם הנוכחי ולעסוק בו באופן מקצועי. המנעד האנושי נע בין שתי ילדות בנות שבע עשרה, מנכל פורש של חברה גדולה ואשתו, עובדת משרד חקירות, אם ובנה, עוד שניים שמגרדים את שנות השישים שלהם. כל אחד מביא לחדר הזה את המצלמה שלו, את שתי העיניים, ואת התוצאות שלהם.

בבוקר יום שישי, מצטרפת לחבורה המשונה הזאת אנה, דוגמנית בלי גיל. בלי הרבה מבוכה, מתקינים סט ראשון של תאורה. היא מסיימת לכסות את פגמי העור בפנים, מחליפה את הג'ינס הצמודים בטריינינג לבן נוח, בלי תחתונים, נשארת איתו ועם גופיה ורודה צמודה. מכוונים חשיפות, בודקים שיש מקום לכולם, היא מתפשטת. במפתיע, ולמרות שחששו שתהיה, אין מבוכה בקהל. הצלמים עושים את שלהם, היא עושה את שלה. כל ארבעים וחמש דקות יוצאים להפסקה קצרה. פעם היא חוזרת עם משקפי טייסים גדולים מעל העירום, פעם עם סלסלת פירות הדר. אחרי שלוש שעות, רק שתיים עשרה עכשיו, 700 תמונות חדשות על הכרטיס מסמנות את הקלות והחדווה של צילום דיגיטלי.

nude1.jpg nude2.jpg nude3.jpg nude4.jpg nude5.jpg nude6.jpg