[פאצ'ה קוצ'ה] מספר 5 , בנובמבר, היה אירוע שניכר בו שהוא מסורת בהתפתחות שנמצאת בנקודת מפנה. יכול להישאר מגניב ומעניין, ובאותה מידה יכול להיות מטרד.
ניכר היה בו גם שבאירוע הבא, מספר 6 יהיו הרבה יותר אנשים מההרבה שכבר היו בו, וששאלת הזהות שלו תעמוד בו למבחן. רוצה לומר, האירוע החמישי היה סוג של מעורר השראה, עם חבורת מציגים קצת ארוכה מדי, אבל כאלה שיכולת לרגע לחשוב שאם היה איזה טד ישראלי הם היו יכולים להשתתף בו. אני מדבר בעיקר על אלכס פדואה, יקי דוניץ, אריק ברנשטיין עם פרוייקט עזה – שדרות, ומוחמד חוסיין עם תוכנת הטיפוגרפיה הערבית שלו. האירוע של השבוע עלה על הקודם משתי בחינות. קיצור הליינאפ לתשעה מציגים בלבד, וכמות האנשים שהגיעו לאירוע. פחות מציגים שפנו ליותר אנשים. משאר הבחינות, מדובר היה באירוע די מציק. שני יוצאים מן הכלל היו תצוגות העבודות של פילפלד, שנתן למצגת העבודות שלו (ולה בלבד) לדבר, וקותימן, שאחרי שריגש עם פרוייקט המאש-אפ יוטיובים שלו, הביא בוידאו את סיפורה של אחת הזמרות-בלא-ידיעתן. סיפור קצת קיטש של נערה אמריקאית שמרגישה שהשלימו את התמונה המוזיקלית שלה בלי שהייתה חלק מזה.
עמיקי סולד, דידי ורדי, רם מצא, שועל ויונתן קונדה הרגישו קצת מפוספסים. הבחירה שלהם לביצוע / הסבר חלקי של פועלם פגם באמירה וייתר את שש הדקות וארבעיםהשניות שלהם. אדריכל יוסי קורי וצמד דופראס השאירו את הקהל (או לפחות את אלה שהיו לצידי) איפשהו על גבול העצבנות, הוא קצת פחות, הם קצת יותר. יוצא מזה שבעיקר מעניין לראות אם שני האנשים המוכשרים שמרימים את הערב הזה יצליחו לחזור למקום שכבר היו בו, מקום שהוא קצת פחות ראוותני, אבל הרבה יותר מעניין.
[צלילי העוד] הם להקה שאני לא באמת מכיר. כלומר, מכיר, אבל בעיקר דרך ביצועים של אחרים, דרך הזרעים שהם שתלו ועולים באמנים שבאו אחריהם, מזוהר ועד ברי. ההופעה שלהם ביום חמישי בברזילי היתה מסע בזמן אל זמן שאני לא מכיר. משך שעתיים וחצי עומדת להקה על במה של מועדון שרגיל לסוג אחר מאוד של מוזיקה, שרגיל לסוג אחר של מחוות של אמנים, שלא רגיל לזה. עם שורת אורחים מכובדת, ברי, דקלה, קובי אוז, עלמה זוהר ואקסום, הם עושים מה שנראה כמו מופע שכבר לא קורה פה – מנגנים על הבמה, כל אחד יודע את התפקיד שלו, אף אחד לא משתולל. המחוות של דנוך מינמליסטיות אך עמוקות מאוד בדרכן.
הוא מרעיף שבחים על עלמה זוהר, מרים יד בקריאת 'שיגעון' כדי לסמן התלהבות, לא זז יותר מדי. כפרפורמר, הוא קצת כמו הדוד הזה בחתונה שלא רוצים שהוא יקום לרקוד. כזמר, אתה רק רוצה לקבל ממנו עוד. שי מדבר על זה שפעם הוא שר הרבה יותר גבוה, אבל גם זה מספיק. אותו נונשלאנט אצל יהודה קיסר. גם כאן, מחוות קטנות, שמחות גדולות.
מה שמדהים הוא, שתוך שניות זה כובש את הקהל. שמחה מאופקת של וודקה קפואה, כמה אנשים בפינה מעשנים משהו, שרים את המילים או מנסים לקלוט אותן. בלהיטים הגדולים זה כבר סיפור אחר. כולם עושים כבוד, שמחים, רוקדים, רוצים עוד. זאת הופעה מצויינת בגלל הדברים האלה, ובגלל המסע בזמן לשנים שבהן בכלל לא היית, ובגלל שבעקיפין מאוד מאוד היא מתקשרת לאיזה קורס באוניברסיטה, וגם, פשוט כי היא הופעה מצויינת.
[ערן צור] הוא כנראה אחת ההופעות שראיתי הכי הרבה בחיי. לפני שבוע, משהו כמו 100 איש בלבונטין, עליתי לבאר אחרי ארבעה שירים. אצל צור כמו אצל צלילי העוד, יש משקל רב לפרפורמנס. חלק מהקסם של צור הוא בעיני בריחוק שהוא יוצר ממך, ביכולת שלו להביע רעיון מורכב ואנושי מאוד בשפה קרה, במילים קפוצות וקצת משונות. או בקיצור, אתה יכול לכתוב אצבע אשמתנית, זה יפה. אתה לא יכול להפנות מיקרופון לקהל כדי שישיר את זה, זה נראה מגוחך.
[תמונה באמצעות הסלולרי שלי, זה מסביר את האיכות]