אוכל

אלו מאמרים מהארכיון שפורסמו תחת הקטגוריה אוכל.

[זמן] הפעם זה מספיק. שבוע ימים. לא, זה לא קצר מדי.

[מרחב] במילה אחת, אינסופי.

[היסטוריה] Im your man, בקלטת, הבית של ההורים שלי, טייפ (לא דאבל קאסט), יום שישי אחרי צהריים, כל שישי אחרי צהריים. שנים אחר כך, כל פעם שאני שומע את הדיסק הזה באוטו אני מתקשר אליהם, לראות שהכל בסדר ולהגיד שנזכרתי.

——————————————

[מנגינה] לאונרד כהן על הבמה של רדיו מיוזיק סיטי הול. אני חולם על ההופעה הזאת כבר קרוב לשנה, מאז שהתחלתי לשמוע אותו בלופים בגסטהאוסים של הודים, מלונות תאילנדיים וחדרים מול המקונג בלאוס. יותר מפעם אחת כמעט קניתי כרטיס, למדתי את הכתובת לעמוד ההופעות בעל פה, ויתרתי על זה, כעסתי על עצמי, כעסתי עוד, התקמצנתי, בסוף זה קרה. אנחנו יושבים מול המחשב, בוחרים מקום ישיבה, יוצא לרגע מתפקוד. בלאק אאוט טוטאלי. היא לוקחת את המושכות. כרטיסים, וכרטיסי טיסה. הבחורה ממשרד הנסיעות מתקשרת לאשר את ההזמנה בבוקר. עוברים חודשיים. אנחנו יוצאים מהסאבוואי, ואני מתרגש, עדיין לא ממש מתפקד.
חולצה שחורה בתוך המכנסיים, ג'קט שחור, השפה השנייה באולם היא כנראה עברית. בהפסקה היא שואלת, איך זה מרגיש. אני אומר, כמו ארוחה במסעדה יקרה. הכל מדוייק מאוד, כל כלי עושה את התפקיד שלו, זמרות הליווי זזות בקצב קבוע, שיר ועוד שיר. ראיתי כבר הופעות בחיים, לא התרגשתי ככה. בראש מטרטר לי השיר הזה, אבל על הבמה אין שום מלחמה. רק נגנים שעושים את התפקיד שלהם, ולאונרד כהן. חי. מבוגר מאוד, מלא במחוות מבויישות, כורע פעם אחר פעם, זה קצת מעצבן אבל נסלח. יודע את המקום שלו, עושה כבוד לנגנים, יורד. רוצה עוד. בבית אני קורא שבהופעה השנייה הייתה הפגנה קטנה מחוץ לאולם. שיזדיינו, אני חושב. אם הוא מגיע לארץ, לכו. או לפחות תראו את ההקלטה של ההופעה בלונדון.

[עיר] מלאה במגדלים, וחנויות, ומותגים. כמה שרק תרצה. אין דבר כזה שאי אפשר, אין שם שלא תפגוש, הכסף שולט כאן. אם יש לך, אתה יכול להוציא. אם יש לך יותר, אתה יכול להוציא יותר. אם נשאר, תוכל להוציא עוד. בל-בויז של בתי מלון מעמיסים ג'יפ יקר בחליפות עטופות של זניה, נשים עם שקיות ענק של מארק ג'ייקובס, אפשר למצוא כמה חליפות שלו במידות גדולות ב INA, יד שנייה, סביבות ה 500 דולר אחת. איש שמן החליף מלתחה. שתי חולצות טי בארמאני אקסצ'יינג' ב 100 דולר, קולקציה מיוחד של טומי למייסיז, אפשר להמשיך בלי סוף. לא במוצהר, מחליטים להפסיק ועוברים לאוכל.

[אוכל] ארוחת ערב בלופה, מסעדת הקאז'ואל של מריו באטאלי, מדוייקת כמו שרק ארוחה במסעדת שף בניו יורק יכולה להיות. בבוקר אחרי, אנחנו קונים את הספר האחרון שלו. בערב אנחנו אוכלים אצל מומופוקו. הזמנות למסעדת הדגל KO, אפשר לעשות רק דרך האינטרנט ואין מצב שנשיג. מסתפקים בנודל באר. טעים. מאוד. עוד באר אחד, סאבוואי וחצי הביתה. מדהים שבעיר הזאת, גם במסעדות לא-סופר-מרכזיות כמו אנטוניז או וואטאנה-סיאם, הכל מתוקתק. האוכל מדוייק, המלצרים מקשיבים לכל תנועה שלך, המנות בול בגודל.

[אוכל II] הסופר מרקטים בשכונה שבה אנחנו גרים מעוררי קנאה. חומרי הגלם הטובים ביותר שאפשר למצוא. פשוט ככה. שום קופסאות ענק של ג'לי בינז, בלי המבורגרים תעשייתיים, הכל טרי ומעורר קנאה. היא צוחקת עלי כשאני הולך לאיבוד מול מדף המלח(ים) ב whole foods market, אני רוצה להישאר לגור שם. לנצח. כסף והשמנה לא הולכים ביחד, מסתבר.

[השמנה] כ 65% מהאמריקאים סובלים מהשמנת יתר. באלוהים, הם כנראה לא גרים בעיר הזאת, מלאת הכוסיות, ההומואים המטופחים והסטרייטים המטופחים לא פחות.

[כוסיות] יקרות, גם הן. סקס אפיל של בארבי, בגדים מהקולקציה של מתיו וויליאמסון ל H&M זה משעמם אותי.

[סלולאר] שני מכשירים קיימים בסאבוואי, אייפון והבלאקברי curve. לפעמים שניהם ביחד. זה גורם לך להבין כיצד נראית הרמה הגבוהה ביותר של חיבור לרשת. זה מעורר קנאה ובחילה ביחד. אפל סטור מבאסת, אבל כל הסיפור הזה עושה לי מחשבות על תיירות והגירה.

[תיירות, הגירה] מחשבה שחוזרת אלי מפעם לפעם, ונוגעת ביכולת של הישראלי שבי להעתיק את מגוריו לארץ אחרת. נדמה לי שיש איזו תקרת זכוכית של כסף, שפה ומנטליות שמונעת מאיתנו לעשות את זה. כלומר, על הנייר אנחנו יכולים. האנגלית שלנו אולי טובה מספיק, אנחנו חיים את האינטרנט, אנחנו יודעים להעריך אוכל טוב, אנחנו מזהים בחורה טובה כשהיא עוברת מולנו. אבל אני מרגיש שיש מחסום שמונע מאיתנו את הנדודים. עוד לא סגור על ההגדרה שלו. בקרוב, אני חושב, אני הולך לבדוק את זה.

[ובינתיים] בירה, בבית קפה, על המדרכה בכיכר מסריק.

[תמונות] פה

1. שוב מעט מדי ימים. שלא יישמע כתלונה, אבל שוב מציקה לי התחושה הזאת של מעט מדי ימים. ועוד בסוף שבוע, ועוד בזה של החג, או בקיצור, לא הייתי בפנורמה, נו.

2. קר בצורה קיצונית. אפס פחות ארבע ביום, בלילה חום של חימום מרכזי, כזה שגורם לך להתעורר מצמא קיצוני ותחושה של עוד דקה אני מתעלף אם אני לא שותה מיד. זה גם מפחית מיידית את כמות הסיגריות של הימים האלה, כי נו, קר מדי בשביל זה וכואב באיזור הסנטר. ועוד, זה גורם לטיול הזה להיות הטיול הכי פחות מתועד. קר, וצריך להוריד את הכפפות ויש אדים על העדשה. [אבל יש קצת תמונות, פה]

3. ולא רק זה, פתאום אתה מרגיש שיש איזה כובד בעיר הזאת, ושהוא מושפע מהמבנה השטוח להחריד שלה. ושכל העניין הזה של הקור והשטוח והכפפות שצריך להוריד, משפיע על איך שפועלת העדשה של המצלמה שלך, זה נראה שאם היא עוד יש לה כח לראות משהו, היא כבר לא מסוגלת לאורך.

4. ובתוך כל זה, במבנה המחומם של מוזיאון הלמוט ניוטון, עשרות תמונות אנכיות. עם בגדים, בלי, בצבע, בשחור לבן ממגזינים שונים, עם קצת סיפור ליד. וזה משונה כי אתה לא מבין איך בתוך ההווייה השטוחה הזאת פתאום מתקיימות כל התמונות האלה, שצולמו לפני כמה עשורים כבר, וזה מתפתח לשתי מחשבות משנה על אסתטיקה, על ההעמדה של אובייקטים בדיוק באמצע הפריים, עם מרווח קבוע כמעט בין הראש לקצה העליון של התמונה ועל איך בן אדם אחד משפיע על תעשיה שלמה. ומשם על איך התעשייה הזאת משפיעה על החיים של כולנו, ועל איך אנחנו צורכים, ומי היא אישה יפה, ומסתיים ברצון לצאת למסע בין חנויות, אבל לא ברור אם למטרות השחתה שלהן או של איזה כרטיס אשראי.

5. ושוב הקור המחורבן הזה, שולח אותך באו-באן לקצה השני של העיר, למוזיאון היהודי. ומה שאתה זוכר מהדרך זה שני צעירים, סוג של בלאקרים או פאנקיסטים או איך שלא מכנים אותם, עם סיכה שחורה קטנה עם המילים Gegen Nazis, שמציפה פתאום את האבסורד שיש במפגש עם המילה הטעונה הזאת, בעיר טעונה, יהיה דווקא בדרך למוזיאון הזה. ואז לגלות ש Gegen זה דווקא נגד.

6. ודניאל ליבסקינד. ויהודים במוזיאון. והרבה מאוד לא יהודים במוזיאון. בלאגן אחד גדול, והרבה מאוד מנדלסון, והרבה שבילים שחותכים אחד את השני, והרעיון היפה הזה שהיא מספרת לי עליו של לחתוך את החלונות על פי ההצלבה של מפת העיר ומפת ההריסות. אבל בנושא אחר לגמרי, קור הרוח שהיהודים במוזיאון הזה מגלים כלפיו, לעומת ההתלהבות שמגלים אלה שאינם. והתמיהה הזאת, של מה זה מעניין אותם, לעזאזל, וההבנה החלקית שבאה אחריה, שאולי זה בכל זאת החשבון הלא פתור הזה עם ההיסטוריה.

7. והיסטוריה זה יופי, אבל הקור הזה (כן, שוב) מצית שוב את בלוטות הרעב. ויש משהו יפה בעיר הזאת, שבתוך כל הבניינים העתיקים הנמוכים האלה מסתתרות הרבה מאוד מסעדות, יוונית והודית ורוסית, ועוד אחת ספרדית ואחת סיציליאנית לא טובה. והתחושה הנעימה של קור שמתפוגג לתוך כוס של יין חם באלכסנדרפלאץ, בדיוק כשנגמרו הסיגריות, ומכין אותך לעוד לילה של שתייה משמחת, שונה מבקבוקי הבירה שנכנסים לכיסים של מעילים בגרמנית.

8. וכל הדברים האלה ביחד, עושים בארבעה ימים קצת רצון להיות חזרה בתל אביב. עם החורף המזוייף שלה ועוד איזה מלחמה מיותרת שאתה שומע עליה ממישהו שגר בכלל במילאנו.

berlin.jpg

אני מחבב את העיר הזאת, מאוד. הייתי שם כמה פעמים, כל פעם לכמה שעות בלבד ופעם אחת ללילה. כנראה זה הסידור שלי עם העיר הזאת, מנות קטנות של זמן ומחשבות.

1. סמס שקיבלתי לפני הטיסה: "עבודה יפה. אחלה עיר. שילוב יפה של מזרח ומערב. דבר איתי כשתחזור. הקור באיסטנבול הוא ירושלמי משופר" [י.ד.]. כל מילה בסלע. נשבע. ומשופר אומר שיותר קר שם. חמש שש מעלות ככה.

2. אני מתחיל לחשוב שאין עיר בעולם שמגיעים לה פחות מחמישה ימים של ביקור. יומיים בשביל לעשות טעויות, להבין שהמלון שלקחת הוא במיקום לא הכי מבריק, ללמוד לזהות את סוג המסעדות שצריך להימנע מהן ולאיזה כדאי להיכנס, ללמוד כמה מילים בשפה ולגלות מי האיש הכי חשוב באיזור. אחר כך צריך שלושה ימים להינות מכל זה.

3. יש משהו באווירה שנותן תחושה של "פה גרים אנשים שיודעים מה הם עושים". בתוך כל הרעש של העיר הזאת, הלכלוך והפקקים, יש איזה שקט מוזר על פני האנשים האלה. בתחילה הוא מרגיש קצת אלים כשהוא נתון בתוך תווי הפנים הארוכים והחדים האלה, מהר מאוד הוא מתמוסס ומוחלף באיזה סוג של תמימות. כאמור, יומיים זה לא מספיק בשביל ניתוח עומק ממש. istanbul.jpg
4. לא אוכל בשר כבר כמה חודשים טובים. דגים כן, בשר לא. יוצא מזה שאני לא יודע להגיד על הקבב או השווארמה הטורקיים, אבל מהגילוי שסטריט פוד באיסטנבול זה (גם) צדפות ענק ממולאות באורז עם קינמון, צדפות ענק במין טמפורה טורקית, ופיש סנדביץ על ספינה, עם דג שהיה עד לא מזמן במים, חתיכה ענקית של פלפל ירוק והרבה ירקות אחרים, אני ממש שמח.

5. יש המון מקומות שעונים על הדימוי הטורקי כמעצמת מתוקים. יש רשת אחת, שנקראת Kasko שיש לה מלא חנויות ברחבי העיר, ודבר אחד משמח במיוחד. כוס קטנה, כמו של גלידה, עם חלווה חמה ומלא פיסטוקים כתושים מעל. הכי הרבה סוכר שאפשר לקנות בפחות מדולר, נשבע.

6. תה טורקי. בכוסות קטנות על תחתית לא אחידה, שתי קוביות סוכר בצד, כפית מיניאטורית בפנים, לירה לכוס, עוד סיגריה. רמת עירנות לא ברורה, מצב תודעה שנע בין כמעט שינה למספיק תשומת לב כדי לשים לב שזה שנכנס בדיוק הפיל כמה שטרות. ועוד להעיר לו על זה. אפשר לחיות ככה חיים שלמים.

7. חזרה לירושלים. התה הזה, על השרפרפים הקטנים שהוא נשתה עליהם, בחוץ או בסגירת חורף מניילון, לא יכול שלא להזכיר את ירושלים. זה נמשך גם לתוך בית הקפה "local" בכיכר גלטה סאראי, שלוש קומות של עיצוב מתקדם, מערכת הגברה מרשימה ומוזיקה של לפני כמה שנים, ותה בכוסות מסורתיות מוגדלות שברור שתקנה כאלה הביתה.

יש עוד כמה תמונות, פה.