[זמן] הפעם זה מספיק. שבוע ימים. לא, זה לא קצר מדי.
[מרחב] במילה אחת, אינסופי.
[היסטוריה] Im your man, בקלטת, הבית של ההורים שלי, טייפ (לא דאבל קאסט), יום שישי אחרי צהריים, כל שישי אחרי צהריים. שנים אחר כך, כל פעם שאני שומע את הדיסק הזה באוטו אני מתקשר אליהם, לראות שהכל בסדר ולהגיד שנזכרתי.
——————————————
[מנגינה] לאונרד כהן על הבמה של רדיו מיוזיק סיטי הול. אני חולם על ההופעה הזאת כבר קרוב לשנה, מאז שהתחלתי לשמוע אותו בלופים בגסטהאוסים של הודים, מלונות תאילנדיים וחדרים מול המקונג בלאוס. יותר מפעם אחת כמעט קניתי כרטיס, למדתי את הכתובת לעמוד ההופעות בעל פה, ויתרתי על זה, כעסתי על עצמי, כעסתי עוד, התקמצנתי, בסוף זה קרה. אנחנו יושבים מול המחשב, בוחרים מקום ישיבה, יוצא לרגע מתפקוד. בלאק אאוט טוטאלי. היא לוקחת את המושכות. כרטיסים, וכרטיסי טיסה. הבחורה ממשרד הנסיעות מתקשרת לאשר את ההזמנה בבוקר. עוברים חודשיים. אנחנו יוצאים מהסאבוואי, ואני מתרגש, עדיין לא ממש מתפקד.
חולצה שחורה בתוך המכנסיים, ג'קט שחור, השפה השנייה באולם היא כנראה עברית. בהפסקה היא שואלת, איך זה מרגיש. אני אומר, כמו ארוחה במסעדה יקרה. הכל מדוייק מאוד, כל כלי עושה את התפקיד שלו, זמרות הליווי זזות בקצב קבוע, שיר ועוד שיר. ראיתי כבר הופעות בחיים, לא התרגשתי ככה. בראש מטרטר לי השיר הזה, אבל על הבמה אין שום מלחמה. רק נגנים שעושים את התפקיד שלהם, ולאונרד כהן. חי. מבוגר מאוד, מלא במחוות מבויישות, כורע פעם אחר פעם, זה קצת מעצבן אבל נסלח. יודע את המקום שלו, עושה כבוד לנגנים, יורד. רוצה עוד. בבית אני קורא שבהופעה השנייה הייתה הפגנה קטנה מחוץ לאולם. שיזדיינו, אני חושב. אם הוא מגיע לארץ, לכו. או לפחות תראו את ההקלטה של ההופעה בלונדון.
[עיר] מלאה במגדלים, וחנויות, ומותגים. כמה שרק תרצה. אין דבר כזה שאי אפשר, אין שם שלא תפגוש, הכסף שולט כאן. אם יש לך, אתה יכול להוציא. אם יש לך יותר, אתה יכול להוציא יותר. אם נשאר, תוכל להוציא עוד. בל-בויז של בתי מלון מעמיסים ג'יפ יקר בחליפות עטופות של זניה, נשים עם שקיות ענק של מארק ג'ייקובס, אפשר למצוא כמה חליפות שלו במידות גדולות ב INA, יד שנייה, סביבות ה 500 דולר אחת. איש שמן החליף מלתחה. שתי חולצות טי בארמאני אקסצ'יינג' ב 100 דולר, קולקציה מיוחד של טומי למייסיז, אפשר להמשיך בלי סוף. לא במוצהר, מחליטים להפסיק ועוברים לאוכל.
[אוכל] ארוחת ערב בלופה, מסעדת הקאז'ואל של מריו באטאלי, מדוייקת כמו שרק ארוחה במסעדת שף בניו יורק יכולה להיות. בבוקר אחרי, אנחנו קונים את הספר האחרון שלו. בערב אנחנו אוכלים אצל מומופוקו. הזמנות למסעדת הדגל KO, אפשר לעשות רק דרך האינטרנט ואין מצב שנשיג. מסתפקים בנודל באר. טעים. מאוד. עוד באר אחד, סאבוואי וחצי הביתה. מדהים שבעיר הזאת, גם במסעדות לא-סופר-מרכזיות כמו אנטוניז או וואטאנה-סיאם, הכל מתוקתק. האוכל מדוייק, המלצרים מקשיבים לכל תנועה שלך, המנות בול בגודל.
[אוכל II] הסופר מרקטים בשכונה שבה אנחנו גרים מעוררי קנאה. חומרי הגלם הטובים ביותר שאפשר למצוא. פשוט ככה. שום קופסאות ענק של ג'לי בינז, בלי המבורגרים תעשייתיים, הכל טרי ומעורר קנאה. היא צוחקת עלי כשאני הולך לאיבוד מול מדף המלח(ים) ב whole foods market, אני רוצה להישאר לגור שם. לנצח. כסף והשמנה לא הולכים ביחד, מסתבר.
[השמנה] כ 65% מהאמריקאים סובלים מהשמנת יתר. באלוהים, הם כנראה לא גרים בעיר הזאת, מלאת הכוסיות, ההומואים המטופחים והסטרייטים המטופחים לא פחות.
[כוסיות] יקרות, גם הן. סקס אפיל של בארבי, בגדים מהקולקציה של מתיו וויליאמסון ל H&M זה משעמם אותי.
[סלולאר] שני מכשירים קיימים בסאבוואי, אייפון והבלאקברי curve. לפעמים שניהם ביחד. זה גורם לך להבין כיצד נראית הרמה הגבוהה ביותר של חיבור לרשת. זה מעורר קנאה ובחילה ביחד. אפל סטור מבאסת, אבל כל הסיפור הזה עושה לי מחשבות על תיירות והגירה.
[תיירות, הגירה] מחשבה שחוזרת אלי מפעם לפעם, ונוגעת ביכולת של הישראלי שבי להעתיק את מגוריו לארץ אחרת. נדמה לי שיש איזו תקרת זכוכית של כסף, שפה ומנטליות שמונעת מאיתנו לעשות את זה. כלומר, על הנייר אנחנו יכולים. האנגלית שלנו אולי טובה מספיק, אנחנו חיים את האינטרנט, אנחנו יודעים להעריך אוכל טוב, אנחנו מזהים בחורה טובה כשהיא עוברת מולנו. אבל אני מרגיש שיש מחסום שמונע מאיתנו את הנדודים. עוד לא סגור על ההגדרה שלו. בקרוב, אני חושב, אני הולך לבדוק את זה.
[ובינתיים] בירה, בבית קפה, על המדרכה בכיכר מסריק.
[תמונות] פה
