[זמן] הפעם זה מספיק. שבוע ימים. לא, זה לא קצר מדי.

[מרחב] במילה אחת, אינסופי.

[היסטוריה] Im your man, בקלטת, הבית של ההורים שלי, טייפ (לא דאבל קאסט), יום שישי אחרי צהריים, כל שישי אחרי צהריים. שנים אחר כך, כל פעם שאני שומע את הדיסק הזה באוטו אני מתקשר אליהם, לראות שהכל בסדר ולהגיד שנזכרתי.

——————————————

[מנגינה] לאונרד כהן על הבמה של רדיו מיוזיק סיטי הול. אני חולם על ההופעה הזאת כבר קרוב לשנה, מאז שהתחלתי לשמוע אותו בלופים בגסטהאוסים של הודים, מלונות תאילנדיים וחדרים מול המקונג בלאוס. יותר מפעם אחת כמעט קניתי כרטיס, למדתי את הכתובת לעמוד ההופעות בעל פה, ויתרתי על זה, כעסתי על עצמי, כעסתי עוד, התקמצנתי, בסוף זה קרה. אנחנו יושבים מול המחשב, בוחרים מקום ישיבה, יוצא לרגע מתפקוד. בלאק אאוט טוטאלי. היא לוקחת את המושכות. כרטיסים, וכרטיסי טיסה. הבחורה ממשרד הנסיעות מתקשרת לאשר את ההזמנה בבוקר. עוברים חודשיים. אנחנו יוצאים מהסאבוואי, ואני מתרגש, עדיין לא ממש מתפקד.
חולצה שחורה בתוך המכנסיים, ג'קט שחור, השפה השנייה באולם היא כנראה עברית. בהפסקה היא שואלת, איך זה מרגיש. אני אומר, כמו ארוחה במסעדה יקרה. הכל מדוייק מאוד, כל כלי עושה את התפקיד שלו, זמרות הליווי זזות בקצב קבוע, שיר ועוד שיר. ראיתי כבר הופעות בחיים, לא התרגשתי ככה. בראש מטרטר לי השיר הזה, אבל על הבמה אין שום מלחמה. רק נגנים שעושים את התפקיד שלהם, ולאונרד כהן. חי. מבוגר מאוד, מלא במחוות מבויישות, כורע פעם אחר פעם, זה קצת מעצבן אבל נסלח. יודע את המקום שלו, עושה כבוד לנגנים, יורד. רוצה עוד. בבית אני קורא שבהופעה השנייה הייתה הפגנה קטנה מחוץ לאולם. שיזדיינו, אני חושב. אם הוא מגיע לארץ, לכו. או לפחות תראו את ההקלטה של ההופעה בלונדון.

[עיר] מלאה במגדלים, וחנויות, ומותגים. כמה שרק תרצה. אין דבר כזה שאי אפשר, אין שם שלא תפגוש, הכסף שולט כאן. אם יש לך, אתה יכול להוציא. אם יש לך יותר, אתה יכול להוציא יותר. אם נשאר, תוכל להוציא עוד. בל-בויז של בתי מלון מעמיסים ג'יפ יקר בחליפות עטופות של זניה, נשים עם שקיות ענק של מארק ג'ייקובס, אפשר למצוא כמה חליפות שלו במידות גדולות ב INA, יד שנייה, סביבות ה 500 דולר אחת. איש שמן החליף מלתחה. שתי חולצות טי בארמאני אקסצ'יינג' ב 100 דולר, קולקציה מיוחד של טומי למייסיז, אפשר להמשיך בלי סוף. לא במוצהר, מחליטים להפסיק ועוברים לאוכל.

[אוכל] ארוחת ערב בלופה, מסעדת הקאז'ואל של מריו באטאלי, מדוייקת כמו שרק ארוחה במסעדת שף בניו יורק יכולה להיות. בבוקר אחרי, אנחנו קונים את הספר האחרון שלו. בערב אנחנו אוכלים אצל מומופוקו. הזמנות למסעדת הדגל KO, אפשר לעשות רק דרך האינטרנט ואין מצב שנשיג. מסתפקים בנודל באר. טעים. מאוד. עוד באר אחד, סאבוואי וחצי הביתה. מדהים שבעיר הזאת, גם במסעדות לא-סופר-מרכזיות כמו אנטוניז או וואטאנה-סיאם, הכל מתוקתק. האוכל מדוייק, המלצרים מקשיבים לכל תנועה שלך, המנות בול בגודל.

[אוכל II] הסופר מרקטים בשכונה שבה אנחנו גרים מעוררי קנאה. חומרי הגלם הטובים ביותר שאפשר למצוא. פשוט ככה. שום קופסאות ענק של ג'לי בינז, בלי המבורגרים תעשייתיים, הכל טרי ומעורר קנאה. היא צוחקת עלי כשאני הולך לאיבוד מול מדף המלח(ים) ב whole foods market, אני רוצה להישאר לגור שם. לנצח. כסף והשמנה לא הולכים ביחד, מסתבר.

[השמנה] כ 65% מהאמריקאים סובלים מהשמנת יתר. באלוהים, הם כנראה לא גרים בעיר הזאת, מלאת הכוסיות, ההומואים המטופחים והסטרייטים המטופחים לא פחות.

[כוסיות] יקרות, גם הן. סקס אפיל של בארבי, בגדים מהקולקציה של מתיו וויליאמסון ל H&M זה משעמם אותי.

[סלולאר] שני מכשירים קיימים בסאבוואי, אייפון והבלאקברי curve. לפעמים שניהם ביחד. זה גורם לך להבין כיצד נראית הרמה הגבוהה ביותר של חיבור לרשת. זה מעורר קנאה ובחילה ביחד. אפל סטור מבאסת, אבל כל הסיפור הזה עושה לי מחשבות על תיירות והגירה.

[תיירות, הגירה] מחשבה שחוזרת אלי מפעם לפעם, ונוגעת ביכולת של הישראלי שבי להעתיק את מגוריו לארץ אחרת. נדמה לי שיש איזו תקרת זכוכית של כסף, שפה ומנטליות שמונעת מאיתנו לעשות את זה. כלומר, על הנייר אנחנו יכולים. האנגלית שלנו אולי טובה מספיק, אנחנו חיים את האינטרנט, אנחנו יודעים להעריך אוכל טוב, אנחנו מזהים בחורה טובה כשהיא עוברת מולנו. אבל אני מרגיש שיש מחסום שמונע מאיתנו את הנדודים. עוד לא סגור על ההגדרה שלו. בקרוב, אני חושב, אני הולך לבדוק את זה.

[ובינתיים] בירה, בבית קפה, על המדרכה בכיכר מסריק.

[תמונות] פה

עם קשר די רופף ביניהם.

[הדי סלימאן]. בוקר אחד קמתי אצלה עם הצלצול של השם הזה בראש. ואני, מה לי ולמעצבי אופנה עם היסטוריה מפוארת. אבל הלכתי לבדוק. ויוצא שאם מחפשים רגע על האיש, מייד מגיעים ליומנים של הדי סלימאן. שבלי להיכנס לדיון על איכויות בצילום והומו-אירוטיקה, אז רק אומר שיש ביניהן פערים גדולים. ושעם זה שחלקן מאוד פייסבוקיות, אז חלקן הגדול הוא לא, ובכל מקרה, הן עדיין מעוררות את המחשבה של פאק, איפה הבנאדם הזה מסתובב.

[הגרסוניירים]. הוא בלוג משמח לאללה. כולל העיסוק הרציני להחריד בקשר שבין תחתוני גברים למשבר הכלכלי העולמי, וזה שמצאתי דרכם את הסרט הזה.

[ההרצאה של שי אגסי בטד]. מזריקה קצת מרץ לגאווה הישראלית בכל מיני מקומות. זה יופי, אבל מעניין לקרוא את התגובות להרצאה הזאת. יש שם בסביבות 70 כאלה. נראה מהן כאילו הגאווה הישראלית לא באמת מעניינת את המגיבים, שכנראה הבחינו שההרצאה (והחזון) של אגסי הייתה חשובה, אין ספק, אבל גם מתוזמנת, מלאכותית מדי ושהשיח במונחי ווב2.0 הוא קצת תלוש כשמדובר במכוניות. [האתר של בטר-פלייס]

[פאצ'ה קוצ'ה] מספר 5 , בנובמבר, היה אירוע שניכר בו שהוא מסורת בהתפתחות שנמצאת בנקודת מפנה. יכול להישאר מגניב ומעניין, ובאותה מידה יכול להיות מטרד.
ניכר היה בו גם שבאירוע הבא, מספר 6 יהיו הרבה יותר אנשים מההרבה שכבר היו בו, וששאלת הזהות שלו תעמוד בו למבחן. רוצה לומר, האירוע החמישי היה סוג של מעורר השראה, עם חבורת מציגים קצת ארוכה מדי, אבל כאלה שיכולת לרגע לחשוב שאם היה איזה טד ישראלי הם היו יכולים להשתתף בו. אני מדבר בעיקר על אלכס פדואה, יקי דוניץ, אריק ברנשטיין עם פרוייקט עזה – שדרות, ומוחמד חוסיין עם תוכנת הטיפוגרפיה הערבית שלו. האירוע של השבוע עלה על הקודם משתי בחינות. קיצור הליינאפ לתשעה מציגים בלבד, וכמות האנשים שהגיעו לאירוע. פחות מציגים שפנו ליותר אנשים. משאר הבחינות, מדובר היה באירוע די מציק. שני יוצאים מן הכלל היו תצוגות העבודות של פילפלד, שנתן למצגת העבודות שלו (ולה בלבד) לדבר, וקותימן, שאחרי שריגש עם פרוייקט המאש-אפ יוטיובים שלו, הביא בוידאו את סיפורה של אחת הזמרות-בלא-ידיעתן. סיפור קצת קיטש של נערה אמריקאית שמרגישה שהשלימו את התמונה המוזיקלית שלה בלי שהייתה חלק מזה.
עמיקי סולד, דידי ורדי, רם מצא, שועל ויונתן קונדה הרגישו קצת מפוספסים. הבחירה שלהם לביצוע / הסבר חלקי של פועלם פגם באמירה וייתר את שש הדקות וארבעיםהשניות שלהם. אדריכל יוסי קורי וצמד דופראס השאירו את הקהל (או לפחות את אלה שהיו לצידי) איפשהו על גבול העצבנות, הוא קצת פחות, הם קצת יותר. יוצא מזה שבעיקר מעניין לראות אם שני האנשים המוכשרים שמרימים את הערב הזה יצליחו לחזור למקום שכבר היו בו, מקום שהוא קצת פחות ראוותני, אבל הרבה יותר מעניין.

[צלילי העוד] הם להקה שאני לא באמת מכיר. כלומר, מכיר, אבל בעיקר דרך ביצועים של אחרים, דרך הזרעים שהם שתלו ועולים באמנים שבאו אחריהם, מזוהר ועד ברי. ההופעה שלהם ביום חמישי בברזילי היתה מסע בזמן אל זמן שאני לא מכיר. משך שעתיים וחצי עומדת להקה על במה של מועדון שרגיל לסוג אחר מאוד של מוזיקה, שרגיל לסוג אחר של מחוות של אמנים, שלא רגיל לזה. עם שורת אורחים מכובדת, ברי, דקלה, קובי אוז, עלמה זוהר ואקסום, הם עושים מה שנראה כמו מופע שכבר לא קורה פה – מנגנים על הבמה, כל אחד יודע את התפקיד שלו, אף אחד לא משתולל. המחוות של דנוך מינמליסטיות אך עמוקות מאוד בדרכן.
הוא מרעיף שבחים על עלמה זוהר, מרים יד בקריאת 'שיגעון' כדי לסמן התלהבות, לא זז יותר מדי. כפרפורמר, הוא קצת כמו הדוד הזה בחתונה שלא רוצים שהוא יקום לרקוד. כזמר, אתה רק רוצה לקבל ממנו עוד. שי מדבר על זה שפעם הוא שר הרבה יותר גבוה, אבל גם זה מספיק. אותו נונשלאנט אצל יהודה קיסר. גם כאן, מחוות קטנות, שמחות גדולות.
מה שמדהים הוא, שתוך שניות זה כובש את הקהל. שמחה מאופקת של וודקה קפואה, כמה אנשים בפינה מעשנים משהו, שרים את המילים או מנסים לקלוט אותן. בלהיטים הגדולים זה כבר סיפור אחר. כולם עושים כבוד, שמחים, רוקדים, רוצים עוד. זאת הופעה מצויינת בגלל הדברים האלה, ובגלל המסע בזמן לשנים שבהן בכלל לא היית, ובגלל שבעקיפין מאוד מאוד היא מתקשרת לאיזה קורס באוניברסיטה, וגם, פשוט כי היא הופעה מצויינת.

[ערן צור] הוא כנראה אחת ההופעות שראיתי הכי הרבה בחיי. לפני שבוע, משהו כמו 100 איש בלבונטין, עליתי לבאר אחרי ארבעה שירים. אצל צור כמו אצל צלילי העוד, יש משקל רב לפרפורמנס. חלק מהקסם של צור הוא בעיני בריחוק שהוא יוצר ממך, ביכולת שלו להביע רעיון מורכב ואנושי מאוד בשפה קרה, במילים קפוצות וקצת משונות. או בקיצור, אתה יכול לכתוב אצבע אשמתנית, זה יפה. אתה לא יכול להפנות מיקרופון לקהל כדי שישיר את זה, זה נראה מגוחך.

[תמונה באמצעות הסלולרי שלי, זה מסביר את האיכות]

שייך לחיים שבדרך כלל לא נכנסים לכאן. שייך לכמות הפעמים האינסופית שאתה רואה את ה G המעוגלת הזאת בפינה השמאלית של איזה טאב בדפדפן (מבין שזה הולך להיות קצת פוסט קלישאתי). שייך לאופן בו חברה מסחרית מקבלת את השליטה על חלק כל כך גדול בחיים שלך. שייך למקום בו כל כך הרבה שעות מהיום שלך (גם שלי) מוקדשות לנסיונות להיות חבר של הישות הלא ברורה הזאת.

לבדוק כמה כסף עשית באדסנס, כמה בזבזת באדוורדס, כמה אנשים נכנסו, מי עורך את המסמך שלך, מה אתה עושה בשש, מה הציון בבחינה, איפה מאשרים את הווב מאסטר טולס. לפעמים קצת קשה לעשות את זה, יש כמה חלונות קטנים שמטפסים על המסך שלך, מסתירים את ערימת המיילים, הופכים להיות צורת התקשורת הכי שימושית שלך.

ויש את הזה של העבודה, והזה הפרטי, ואתה מסדר אותם תמיד אחד ליד השני בקצה השמאלי. אחד בלבן ובכחול בהיר, אחד בשחור ואדום. ואתה מנווט ביניהם, וזה אין לזה סוף. ואתה רואה איך התקשורת הכי שקטה שהומצאה אי פעם מצליחה להרעיש גם היא. ושומע איזה מישהו שמקליט בכרכור שיר של לאונרד כהן.

הרבה זמן לא היה לי על מה לכתוב, ולא כתבתי. ואז באה מיטל, שדעתי עליה ידועה, וכתבה על שלישיית הסופרים הצרפתית הזאת: וולבק, בגבדה, פארג. והיא, ללא ספק לכתוב היא יודעת, אבל פה כתבה קצת קצר מדי. והם, לכתוב הם יודעים גם כן, וקראתי את שלושתם, ואמרתי כבר פעם שוולבק הוא הסופר החי הטוב בעיני (אבל אין לי תשובה לגבי מי הסופר המת). ואז, ביום עבודה שהתחיל כבר כנראה אתמול, הלכתי רגע לחשוב על הצרפתים.

————————

בתחום הזה, המשך הקריירה שלי אישר פחות או יותר את ההצלחה הראשונה במועדון הנופש. לנשים באופן כללי חסר חוש הומור, ולכן הן כוללות את חוש ההומור בתכונות הגבריות; כך שלא חסרו לי הזדמנויות לשים את האיבר שלי באחד הנקבים המתאימים, לכל אורך הקריירה שלי. במציאות, לא היה בחדירות הללו שום דבר זוהר: נשים שמתעניינות בקומיקאים הן בדרך כלל נשים קצת מבוגרות, בסביבות גיל הארבעים, שמתחילות להרגיש שהעסק עומד להידרדר. לחלקן היה תחת גדול, לאחרות ציצים נפולים, ולפעמים שניהם. בקיצור, לא היה בהן שום דבר מעמיד זין; (וולבק, אפשרות של אי)

עם וולבק ש לי מערכת יחסים ארוכה. אני זוכר שהתגרדתי מול כריכת החלקיקים האלמנטריים יותר מפעם אחת ביריד הספרים (אז זה עוד נקרא ככה) במדרחוב בירושלים. בסוף נשברתי, ואז, צעיר מדי, נפלתי קצת לעולם המסקרן של גיל העמידה הצרפתי. קראתי אחר כך את הרחבת תחום המאבק, את פלטפורמה ואת שאר התרגומים שלו בעברית.

עוד איזה שנתיים קדימה, אני נוסע לבחורה בצרפת. תחנה וחצי אחרי המטרו של מונפארנס, יש שוק קטן שמוביל אליה הביתה. אני מגיע לשם ברכבת משדה התעופה, אחרי בוקר שהתחיל בפגישה באיסטנבול, עייף, עם עניבה קצת רחבה מדי, נעליים שמפוצצות את הרגל וג'קט עם שלושה כפתורים. בשעה הזאת של הלילה, הבארים שם מלאים באנשים שיושבים לבד. זה נראה קצת מוזר, אבל אני עייף מדי כדי לשים לב.

חודש וחצי אחרי, ביקור שני. היא עסוקה בלימודים, ואני מבלה את הימים לבד, ואת הלילות ביחד. אי אפשר שלא לשים לב לכמות האנשים, נשים וגברים, שאוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בגפם. לא כמו הפלאפל התימני שמריח עד חלון המשרד באלנבי, רק כדי לאכול משהו. לא, הם יושבים מסודרים, כוס יין, ארוחה של שתי מנות, שתי מערכות סכו"ם. אני מתחיל להבין את הייאוש של וולבק, זה שמיטל מדברת עליו.

————————

הגעתי לשלב שבו אין לי אפילו שום נקיפות מצפון, שום בושה להשיב על השאלה: "הכול בסדר?" ב-"לא, לא בסדר, ממש לא בסדר, אני צריך לדבר, יש לך רגע?" ולא להסס, אני שחרדתי יותר מכול לנפץ את הדימוי המלוטש שלי בעיני האחרים ולהפריז בדיבורים על עצמי ועל הבעיות שלי, לא להסס לדבר אליהם במשך שעות תמימות, כמו כולם, להלעיט בלי בושה את האחרים בדיבורים שלי כפי שהאחרים הלעיטו אותי בדיבורים שלהם כשהם הרגישו רע, כשגרמתי להם להאמין שאצלי הכול בסדר ושאני מטה להם אוזן קשבת, בדיוק אותה אוזן קשבת שהם מטים לי היום, כשיש לי בעיות משלי. ולהסתיר מהם לגמרי שהם מעמיסים עלי לפעמים, בדיוק כפי שקרוב לוודאי, מבין אלה שאיתם דיברתי על הבעיות שלי בזמן האחרון, וזה נכון גם לגביך, היו לפחות אחד או שניים שניפחתי להם את השכל, לא? אני לא מעמיס עליך עכשיו? בטוח? אבל לא אכפת לי, בעצם, אם מקשיבים לי או לא. (פארג, הייתי מאחוריך)

הפסקה הזאת מגיעה כבר בעמודים הראשונים של פארג, וחוזרת בצורות שונות לכל אורך הספר. מה שעולה ממנה, ונדמה לי שהוא משותף לכל השלושה, הוא הצורך בקצת חיבה על ידי הכתיבה. כלומר, אנחנו מצליחנים יחסית, נראים טוב (להוציא את וולבק), יש לנו כסף, אבל אין לנו מי שיקשיב. עכשיו, בגלל שאין מי שיקשיב, אבל יש מי שיוציא לנו ספר, אנחנו נספר לכם ואתם תקשיבו. ואנחנו, אנחנו מקשיבים כי היי, זה גם הסיפור שלנו.

והצורך הזה בחיבה קשור בפער (קשר, אם תרצו) המתמיד בין עולם העבודה המודרני(ת) לבין תחושת החיות שמחוצה לו. וולבק במשרדים השונים, בבית הספר ועל הבמה, בגבדה בפרסום, פארג באפריקה. חיים מאוד באחד, מתים מאוד בשני. גם באלנבי אפשר לחוש, לפעמים, שיש שתי ישויות שונות; האחת מובילה קדימה, חושבת, מנסה למצוא את הדבר הבא או לפצח איזו נוסחה. השנייה, שלפעמים שנתה מופרעת על ידי הראשונה, מחפשת פינה של חום. אחת בחולצת פסים, השנייה צמאה למגע עירום. אחת מהן עירנית, השנייה רק רוצה להתחתל מתחת לשמיכה. אצל שלושתם, בולט מאוד חוסר האיזון בין העולמות האלה, וזה מתכון די בטוח לקיצוניות.

————————
הסיפור שלנו פה, כותבת מיטל, הוא גם סיפור של מופנמות, של גאווה ושל כיבוש היצר. אבל הסיפור הזה הוא כבר לא רלוונטי, כי הסיפור העכשווי שלנו הוא זה של מגפי העור, של האג'נדה הסביבתית, של אוכל שמבשלים לאט בבית. הוא במידה רבה הסיפור שלהם, באיחור ישראלי טיפוסי.

אחרי פגישה בדיזנגוף סנטר, עשר בבוקר, אני נזכר שרציתי לראות את התערוכה הזאת. זה היום האחרון בו היא מוצגת, וכנראה שזה הזמן הנכון.
אם אני זוכר נכון, התערוכות בשנים קודמות מוקמו בחללים גדולים, כאלה שנותנים הרבה מקום לתמונות. החלל שנבחר השנה קטן הרבה יותר, התמונות יחסית צפופות והמעבר בין צילום לצילום הוא מיידי ממש. החלל הזה, והקרבה בין התמונות, יוצרים ביחד גודש של אירועים, צפופים צפופים, שתודעו במצלמותיהם של צלמים מכל העולם. נדמה לי שכמו החלל שהולך וקטן עם השנים, כך גם סיקור התערוכה הולך ומתמעט. ובכל זאת, יש משהו יפה בהצגה של וורלד פרס פוטו בפינה עם אופי צרכני מובהק.

המיקום בפינה חשוכה בתוך הסנטר, עם השלטים המוצבים בתוכה המבשרים על פתיחתה הקרובה של איזו מרפאה באותו מקום בדיוק, הוא קצת כמו בדיחה על בריחה. בתוך שלל החנויות המציעות לצרכן העירוני בריחה מהמציאות, בא חלל קטן בשיפוצים, ומציע בריחה נוספת, הפעם למציאות. בתוך המון המותגים ומבצעי סוף עונה שגם ככה ידעו ימים טובים יותר, באה התערוכה הזאת ואומרת, בואו קבלו מנה של תצלומי עיתונות שתחבר אותכם חזרה למציאות.

וורלד פרס פוטו אוספת את הטוב, לכאורה, משני עולמות הנעים על צירים הפוכים. מצד אחד, העיתונות. מצד שני, הצילום והצילום הדיגיטלי. השילוב בין שני התחומים נותן, לא במפתיע, תמונה של מציאות עגומה. רוב התמונות עוסקות באותם נושאים; מלחמה, עוני ואלימות, קצת טראש קאלצ'ר מזרח אסיאתי. אלה הם התחומים שמזינים את העיתונות, והם בדרך כלל רחוקים מלהיות שמחים או לגרום קנאה בכך שאינך נמצא במקום או סיטואציה אחרים. במילים אחרות, יש משהו די מדכא בתערוכה הזאת. היא מציגה תמונה של מציאות אלימה מאוד, עצובה, שמעסיקה צלמים רבים באסתטיקה של כאב, של כעס ומסכנות קיומית. מסלול שמתחיל בילדות כפר טורקיות ומסתיים בהלווית הגורילה הענקית בפארק הלאומי וירונגה בקונגו [ושווה גם לקרוא את הכתבה הזאת של נאשיונאל ג'אוגרפיק בנושא הזה], ועובר דרך פליטי דרפור [יונתן וייצמן]. התמונות שהגיעו לארץ, נדמה לי שזו לא התערוכה במלואה, כאילו מנסות להגיד לצופה הישראלי שהנה, גם במקומות אחרים לא הכל זוהר. בעוד סוגריים קטנים, יש חלק מספק מהתמונות פה, גארדיאן.

בין כל התצלומים האלה, מושכות את עיני כמה תמונות של פרנצ'סקו זיזולה, ובמיוחד תמונת הצעירה הקולומביאנית פילומנה, שנראית כשהיא ממתינה להפלה אחרי שנאנסה פעמיים. דווקא התמונה הזאת, מתוך סדרה שנראית כאילו היא לגמרי מבויימת, מביאה את ריכוז התחושות שכאילו התכוונו צלמי העיתונות שתקבל. קל מאוד להזדהות עם האישה הזאת, לכאוב את הכאב שלה ולקוות שכשתשכב ברגליים פסוקות מול מנורת הרצפה הירוקה לא יקרה לה עוד משהו. מוזר שנראה כאילו התחושה הזאת לא עוברת אל אולם התערוכה הישראלית.

ההפרדה בין שני החדרים, מדגישה בשעת הבוקר הזאת גם את ההפרדה בין האנשים. מעט האנשים שמגיעים עכשיו, מתרכזים כולם בחדר התערוכה הבינלאומית. אני יכול לקוות שהשלט בכניסה לחדר התערוכה המקומית שאומר שהרצפה שם לא יכולה לשאת יותר מ 100 אנשים יחדיו לא הרגיש מבוזבז. החדר הזה הוא בעצם גרסא מיני ישראל בתמונות. הרצפה המאולתרת, התמונות המוכרות, חוסר הכח של המבקרים לראות את זה שוב. משהו בכל כך מוכר הזה מרחיק אותך מן התמונות האלה, מן הרצון לראות אותן, מלהכיר בערכן. אתה רואה אותן ב Ynet, ומספיק להן שישארו שם. סיבוב קצר בחדר הזה ואני שם לב שגם זה שלידי ממהר לחפש את היציאה. כנראה שבימים של מלחמות וטילים ודיונים על הפגנות כן או לא, גם בריחה אלימות של מקומות אחרים היא מפלט ראוי.

אריאנה לינדסקוויסט, תמונה של נערה בבגדי דמות אנימציה, שנגחאי
ARIANA LINDQUIST/AFP/Getty Images

גלריית התמונות הזוכות בתחרות
סקירה ב Ynet של הזוכים ב"עדות מקומית"

1. שוב מעט מדי ימים. שלא יישמע כתלונה, אבל שוב מציקה לי התחושה הזאת של מעט מדי ימים. ועוד בסוף שבוע, ועוד בזה של החג, או בקיצור, לא הייתי בפנורמה, נו.

2. קר בצורה קיצונית. אפס פחות ארבע ביום, בלילה חום של חימום מרכזי, כזה שגורם לך להתעורר מצמא קיצוני ותחושה של עוד דקה אני מתעלף אם אני לא שותה מיד. זה גם מפחית מיידית את כמות הסיגריות של הימים האלה, כי נו, קר מדי בשביל זה וכואב באיזור הסנטר. ועוד, זה גורם לטיול הזה להיות הטיול הכי פחות מתועד. קר, וצריך להוריד את הכפפות ויש אדים על העדשה. [אבל יש קצת תמונות, פה]

3. ולא רק זה, פתאום אתה מרגיש שיש איזה כובד בעיר הזאת, ושהוא מושפע מהמבנה השטוח להחריד שלה. ושכל העניין הזה של הקור והשטוח והכפפות שצריך להוריד, משפיע על איך שפועלת העדשה של המצלמה שלך, זה נראה שאם היא עוד יש לה כח לראות משהו, היא כבר לא מסוגלת לאורך.

4. ובתוך כל זה, במבנה המחומם של מוזיאון הלמוט ניוטון, עשרות תמונות אנכיות. עם בגדים, בלי, בצבע, בשחור לבן ממגזינים שונים, עם קצת סיפור ליד. וזה משונה כי אתה לא מבין איך בתוך ההווייה השטוחה הזאת פתאום מתקיימות כל התמונות האלה, שצולמו לפני כמה עשורים כבר, וזה מתפתח לשתי מחשבות משנה על אסתטיקה, על ההעמדה של אובייקטים בדיוק באמצע הפריים, עם מרווח קבוע כמעט בין הראש לקצה העליון של התמונה ועל איך בן אדם אחד משפיע על תעשיה שלמה. ומשם על איך התעשייה הזאת משפיעה על החיים של כולנו, ועל איך אנחנו צורכים, ומי היא אישה יפה, ומסתיים ברצון לצאת למסע בין חנויות, אבל לא ברור אם למטרות השחתה שלהן או של איזה כרטיס אשראי.

5. ושוב הקור המחורבן הזה, שולח אותך באו-באן לקצה השני של העיר, למוזיאון היהודי. ומה שאתה זוכר מהדרך זה שני צעירים, סוג של בלאקרים או פאנקיסטים או איך שלא מכנים אותם, עם סיכה שחורה קטנה עם המילים Gegen Nazis, שמציפה פתאום את האבסורד שיש במפגש עם המילה הטעונה הזאת, בעיר טעונה, יהיה דווקא בדרך למוזיאון הזה. ואז לגלות ש Gegen זה דווקא נגד.

6. ודניאל ליבסקינד. ויהודים במוזיאון. והרבה מאוד לא יהודים במוזיאון. בלאגן אחד גדול, והרבה מאוד מנדלסון, והרבה שבילים שחותכים אחד את השני, והרעיון היפה הזה שהיא מספרת לי עליו של לחתוך את החלונות על פי ההצלבה של מפת העיר ומפת ההריסות. אבל בנושא אחר לגמרי, קור הרוח שהיהודים במוזיאון הזה מגלים כלפיו, לעומת ההתלהבות שמגלים אלה שאינם. והתמיהה הזאת, של מה זה מעניין אותם, לעזאזל, וההבנה החלקית שבאה אחריה, שאולי זה בכל זאת החשבון הלא פתור הזה עם ההיסטוריה.

7. והיסטוריה זה יופי, אבל הקור הזה (כן, שוב) מצית שוב את בלוטות הרעב. ויש משהו יפה בעיר הזאת, שבתוך כל הבניינים העתיקים הנמוכים האלה מסתתרות הרבה מאוד מסעדות, יוונית והודית ורוסית, ועוד אחת ספרדית ואחת סיציליאנית לא טובה. והתחושה הנעימה של קור שמתפוגג לתוך כוס של יין חם באלכסנדרפלאץ, בדיוק כשנגמרו הסיגריות, ומכין אותך לעוד לילה של שתייה משמחת, שונה מבקבוקי הבירה שנכנסים לכיסים של מעילים בגרמנית.

8. וכל הדברים האלה ביחד, עושים בארבעה ימים קצת רצון להיות חזרה בתל אביב. עם החורף המזוייף שלה ועוד איזה מלחמה מיותרת שאתה שומע עליה ממישהו שגר בכלל במילאנו.

בילדה אחת, בת 15, קוראים לה כריסי ווייט.
היא גרה בסיאטל, יש לה פליקר מדהים, והיא בדיוק קיבלה כתבה בעיתון השני הכי פופולרי בשיקגו. היא ג'ינג'ית, רוקדת בלט, והיא ההוכחה הכי טובה לזה שיש פער דורות באינטרנט, כמו שטענה מיטל. זה חלק אינטגרלי מהמיינד סט שלה, וזה מרתק כשזה בא בצורת עשרות [פוסטים בצורת] מחשבות / תמונות / עוד רסיסי מחשבות ביום לטאמבלר שלה (אני מעדיף אותו ברידר).

אני מחבב את העיר הזאת, מאוד. הייתי שם כמה פעמים, כל פעם לכמה שעות בלבד ופעם אחת ללילה. כנראה זה הסידור שלי עם העיר הזאת, מנות קטנות של זמן ומחשבות.

1. סמס שקיבלתי לפני הטיסה: "עבודה יפה. אחלה עיר. שילוב יפה של מזרח ומערב. דבר איתי כשתחזור. הקור באיסטנבול הוא ירושלמי משופר" [י.ד.]. כל מילה בסלע. נשבע. ומשופר אומר שיותר קר שם. חמש שש מעלות ככה.

2. אני מתחיל לחשוב שאין עיר בעולם שמגיעים לה פחות מחמישה ימים של ביקור. יומיים בשביל לעשות טעויות, להבין שהמלון שלקחת הוא במיקום לא הכי מבריק, ללמוד לזהות את סוג המסעדות שצריך להימנע מהן ולאיזה כדאי להיכנס, ללמוד כמה מילים בשפה ולגלות מי האיש הכי חשוב באיזור. אחר כך צריך שלושה ימים להינות מכל זה.

3. יש משהו באווירה שנותן תחושה של "פה גרים אנשים שיודעים מה הם עושים". בתוך כל הרעש של העיר הזאת, הלכלוך והפקקים, יש איזה שקט מוזר על פני האנשים האלה. בתחילה הוא מרגיש קצת אלים כשהוא נתון בתוך תווי הפנים הארוכים והחדים האלה, מהר מאוד הוא מתמוסס ומוחלף באיזה סוג של תמימות. כאמור, יומיים זה לא מספיק בשביל ניתוח עומק ממש.
4. לא אוכל בשר כבר כמה חודשים טובים. דגים כן, בשר לא. יוצא מזה שאני לא יודע להגיד על הקבב או השווארמה הטורקיים, אבל מהגילוי שסטריט פוד באיסטנבול זה (גם) צדפות ענק ממולאות באורז עם קינמון, צדפות ענק במין טמפורה טורקית, ופיש סנדביץ על ספינה, עם דג שהיה עד לא מזמן במים, חתיכה ענקית של פלפל ירוק והרבה ירקות אחרים, אני ממש שמח.

5. יש המון מקומות שעונים על הדימוי הטורקי כמעצמת מתוקים. יש רשת אחת, שנקראת Kasko שיש לה מלא חנויות ברחבי העיר, ודבר אחד משמח במיוחד. כוס קטנה, כמו של גלידה, עם חלווה חמה ומלא פיסטוקים כתושים מעל. הכי הרבה סוכר שאפשר לקנות בפחות מדולר, נשבע.

6. תה טורקי. בכוסות קטנות על תחתית לא אחידה, שתי קוביות סוכר בצד, כפית מיניאטורית בפנים, לירה לכוס, עוד סיגריה. רמת עירנות לא ברורה, מצב תודעה שנע בין כמעט שינה למספיק תשומת לב כדי לשים לב שזה שנכנס בדיוק הפיל כמה שטרות. ועוד להעיר לו על זה. אפשר לחיות ככה חיים שלמים.

7. חזרה לירושלים. התה הזה, על השרפרפים הקטנים שהוא נשתה עליהם, בחוץ או בסגירת חורף מניילון, לא יכול שלא להזכיר את ירושלים. זה נמשך גם לתוך בית הקפה "local" בכיכר גלטה סאראי, שלוש קומות של עיצוב מתקדם, מערכת הגברה מרשימה ומוזיקה של לפני כמה שנים, ותה בכוסות מסורתיות מוגדלות שברור שתקנה כאלה הביתה.

יש עוד כמה תמונות, פה.

עשר וחצי בבוקר, צוות של כמה צלמים ומקליט, כתב שאני לא מזהה, עומדים בתור לבידוק הבטחוני לפני. הם עולים, כמוני, לקומה השניה באיזור המוקצה למשרדי הממשלה במה שמכונה מגדל הקרייה. לוקחים שמאלה ביציאה מהמעליות ונכנסים ללשכה הממשלתית לתעסוקה. מכבסת המילים של הביורוקרטיה לא מספרת שבנקודה הזאת בעיר, כמה קומות טובות מעל הרחוב, מייצרת המדינה סוג של מיקרוקוסמוס אנושי. העמדות בלשכה ממוספרות מ1 עד 30. ההבחנה היחידה שאני הצלחתי לעלות עליה היא בין העמדות לאקדמאים לבין אלו שאינם. בכל מקרה זה לא משנה, כי כולם מתערבבים בכולם. ברגע שעברת את איש הבטחון המנומנם מהקבלה, אתה עובר להסתדר בכוחות עצמך. טבלה מודפסת בגודל A4 תלויה על מחיצת הקיוב של כל אחד מעובדי ההשמה הממשלתיים, על הממתינים לרשום את שמם בעט המשתלשל לצדה, ואז לפנות לעשיית היכרות שמית עם הממתינים האחרים. תחילה אתה צריך לנחש מי חולק איתך את התור לעמדה, לשאול אותו לשמו, לשוב ללוח ולנסות למצוא את מיקומך בתור. השנים בהן שילמת מס שולי של שלושים אחוז, נו, חבל להשקיע את הכסף במערכת שתנהל את התור. מה שטוב לחברת הסלולר שלך לא בטוח טוב לעובדי הממשלה, או ליחס שמגיע לך מהם.

חזרה לצלמים. המרחק בין איזור ההמתנה לקיובים של עובדי המשרד, אני משער, הוא משהו בין שלושה לארבעה מטרים. מספיק מקום לתפוס פריים רחב, להתמקם ישירות מול הממתינים או לתפוס זווית נוחה כדי לתפוס את גבו של לקוח ואת פניה של ילנה, יושבת מולו, מנסה לשדך אותו לעבודה. נראה כאילו עובדי המשרד מרוצים מהנוכחות התקשורתית שהגיעה אליהם. לא משנה להם איך הם יוצגו בסופו של עניין, העיקר שיש מצלמות, ומישהו עם בום שמקליט, ויש סיבה טובה לקרוא למנהל הלשכה, בחולצה לבנה עם שרוולים קצרים, מגוהצת קצת ברישול, שיבוא ידבר על מה. מישהו שמציץ בלוח המודעות זוכה לליטוף צמוד מהמצלמה, הוא לא יודע עליו, כנראה גם לא יידע. הוא גם לא מקשר בין התרחקותו מהלוח להתקרבותם של הצלמים אליו, שהולכים להוציא עוד חצי שניה של לוח ריק, עם אור פלורסנטי מרצד ועגום שבטח יעביר באיזו כתבה את עצבו המשוער של המתרחק. לכל החבורה הזאת מצטרפים עכשיו חייל וטייפ ההקלטה שלו.

למרות שהוא עדיין לא קיבל דרגה או סמל תחנה, הרבה אלגנטיות, יש על החייל הזה. הוא מתעלם מהרחש הקל שמעבירה הנוכחות שלו בבניין הזה, בקומה אזרחית לגמרי, סוקר בנונשלאנט גמור את הסובבים, ופונה לאישה שנראית לו הכי צבעונית, כנראה. היא סובלת מעודף משקל ניכר, בגדים לבנים מדי שמדגישים אותו, שאריות של שיער מחומצן שנאבק בשורשים שחורים, שרשרת זהב על צווארה. בקיצור, סטריאוטיפ המובטלת הישראלי הקלאסי. הוא מתיישב לידה, מקרב אליה את המיקרופון שלו. הוא בקול עמוק וחיתוך מהונדס היטב, היא בעירובביה. הוא במשפטים קצרים, היא בערימות של מילים. הוא מרכין אליה את הראש, היא ממשיכה לספק את מבוקשו. אני בשורה מאחורה, מתבאס בשקט שבאתי בלי מצלמה. הוא מודה לה בקצרה, ספק מבחין בצלמים הוותיקים ממנו שכבר התמקמו ליד האישה וממשיך.

בחינה קצרה מצד הצלמים מביאה אותם למסקנה שהאישה הזאת לא מספיק טובה עבורם. היא קולטת את האכזבה על פניהם, מציעה שיצלמו אותה ופונה לספק סחורה שאולי תישא חן בעיניהם. מדינה חרא, שירות חרא, שר אוצר מחורבן, היא צועקת. זה לא מעניין אותם, הם כבר המשיכו הלאה. אני נכנס לפגישה שלי עם ילנה. היא מציעה חמישים שקל לשעה בטלמרקטינג. אני מסרב בנימוס, היא מסיבה את תשומת לבי למגבלות הגיל ורומזת בעדינות שכדאי לא להיות בררן מדי, היא לא אוהבת שבאים אליה רק כדי לקבל כסף מהמדינה. הנהון נוסף של הסכמה מזכה אותי בחתימה על הכרטיס והתחפפות מהירה משם. המכשיר הביומטרי המחורבן לא עובד גם השבוע, היא אומרת לי כשאני אוסף את הדברים שלי, כנראה שניפגש גם בשבוע הבא.

אני ממשיך משם לפינת הרחובות יגאל אלון ודרך השלום. בשעה שיש לי להרוג עד הפגישה הבאה לבוקר הזה, אני מבחין שהשם מגדל הקריה לא כתוב בעצם בשום מקום. במקומו מתנוסס שלט של אפריקה ישראל בעברית, AfriSquare באנגלית. אני מצית עוד סיגריה ושוקע לתוך הספר שאני קורא, ילדי פלא למייקל שייבון. הוא ממשיך לדחוף משככי כאבים וברבן כדי להקהות את התחושות שמעורר בו אולם הרצאות עמוס לעייפה, בוחן את האנשים שלא מעוררים בו דבר, מגדיל עוד קצת את ההזדהות שלי איתו.