ילדים רעים

הרבה זמן לא היה לי על מה לכתוב, ולא כתבתי. ואז באה מיטל, שדעתי עליה ידועה, וכתבה על שלישיית הסופרים הצרפתית הזאת: וולבק, בגבדה, פארג. והיא, ללא ספק לכתוב היא יודעת, אבל פה כתבה קצת קצר מדי. והם, לכתוב הם יודעים גם כן, וקראתי את שלושתם, ואמרתי כבר פעם שוולבק הוא הסופר החי הטוב בעיני (אבל אין לי תשובה לגבי מי הסופר המת). ואז, ביום עבודה שהתחיל כבר כנראה אתמול, הלכתי רגע לחשוב על הצרפתים.

————————

בתחום הזה, המשך הקריירה שלי אישר פחות או יותר את ההצלחה הראשונה במועדון הנופש. לנשים באופן כללי חסר חוש הומור, ולכן הן כוללות את חוש ההומור בתכונות הגבריות; כך שלא חסרו לי הזדמנויות לשים את האיבר שלי באחד הנקבים המתאימים, לכל אורך הקריירה שלי. במציאות, לא היה בחדירות הללו שום דבר זוהר: נשים שמתעניינות בקומיקאים הן בדרך כלל נשים קצת מבוגרות, בסביבות גיל הארבעים, שמתחילות להרגיש שהעסק עומד להידרדר. לחלקן היה תחת גדול, לאחרות ציצים נפולים, ולפעמים שניהם. בקיצור, לא היה בהן שום דבר מעמיד זין; (וולבק, אפשרות של אי)

עם וולבק ש לי מערכת יחסים ארוכה. אני זוכר שהתגרדתי מול כריכת החלקיקים האלמנטריים יותר מפעם אחת ביריד הספרים (אז זה עוד נקרא ככה) במדרחוב בירושלים. בסוף נשברתי, ואז, צעיר מדי, נפלתי קצת לעולם המסקרן של גיל העמידה הצרפתי. קראתי אחר כך את הרחבת תחום המאבק, את פלטפורמה ואת שאר התרגומים שלו בעברית.

עוד איזה שנתיים קדימה, אני נוסע לבחורה בצרפת. תחנה וחצי אחרי המטרו של מונפארנס, יש שוק קטן שמוביל אליה הביתה. אני מגיע לשם ברכבת משדה התעופה, אחרי בוקר שהתחיל בפגישה באיסטנבול, עייף, עם עניבה קצת רחבה מדי, נעליים שמפוצצות את הרגל וג'קט עם שלושה כפתורים. בשעה הזאת של הלילה, הבארים שם מלאים באנשים שיושבים לבד. זה נראה קצת מוזר, אבל אני עייף מדי כדי לשים לב.

חודש וחצי אחרי, ביקור שני. היא עסוקה בלימודים, ואני מבלה את הימים לבד, ואת הלילות ביחד. אי אפשר שלא לשים לב לכמות האנשים, נשים וגברים, שאוכלים את ארוחת הצהריים שלהם בגפם. לא כמו הפלאפל התימני שמריח עד חלון המשרד באלנבי, רק כדי לאכול משהו. לא, הם יושבים מסודרים, כוס יין, ארוחה של שתי מנות, שתי מערכות סכו"ם. אני מתחיל להבין את הייאוש של וולבק, זה שמיטל מדברת עליו.

————————

הגעתי לשלב שבו אין לי אפילו שום נקיפות מצפון, שום בושה להשיב על השאלה: "הכול בסדר?" ב-"לא, לא בסדר, ממש לא בסדר, אני צריך לדבר, יש לך רגע?" ולא להסס, אני שחרדתי יותר מכול לנפץ את הדימוי המלוטש שלי בעיני האחרים ולהפריז בדיבורים על עצמי ועל הבעיות שלי, לא להסס לדבר אליהם במשך שעות תמימות, כמו כולם, להלעיט בלי בושה את האחרים בדיבורים שלי כפי שהאחרים הלעיטו אותי בדיבורים שלהם כשהם הרגישו רע, כשגרמתי להם להאמין שאצלי הכול בסדר ושאני מטה להם אוזן קשבת, בדיוק אותה אוזן קשבת שהם מטים לי היום, כשיש לי בעיות משלי. ולהסתיר מהם לגמרי שהם מעמיסים עלי לפעמים, בדיוק כפי שקרוב לוודאי, מבין אלה שאיתם דיברתי על הבעיות שלי בזמן האחרון, וזה נכון גם לגביך, היו לפחות אחד או שניים שניפחתי להם את השכל, לא? אני לא מעמיס עליך עכשיו? בטוח? אבל לא אכפת לי, בעצם, אם מקשיבים לי או לא. (פארג, הייתי מאחוריך)

הפסקה הזאת מגיעה כבר בעמודים הראשונים של פארג, וחוזרת בצורות שונות לכל אורך הספר. מה שעולה ממנה, ונדמה לי שהוא משותף לכל השלושה, הוא הצורך בקצת חיבה על ידי הכתיבה. כלומר, אנחנו מצליחנים יחסית, נראים טוב (להוציא את וולבק), יש לנו כסף, אבל אין לנו מי שיקשיב. עכשיו, בגלל שאין מי שיקשיב, אבל יש מי שיוציא לנו ספר, אנחנו נספר לכם ואתם תקשיבו. ואנחנו, אנחנו מקשיבים כי היי, זה גם הסיפור שלנו.

והצורך הזה בחיבה קשור בפער (קשר, אם תרצו) המתמיד בין עולם העבודה המודרני(ת) לבין תחושת החיות שמחוצה לו. וולבק במשרדים השונים, בבית הספר ועל הבמה, בגבדה בפרסום, פארג באפריקה. חיים מאוד באחד, מתים מאוד בשני. גם באלנבי אפשר לחוש, לפעמים, שיש שתי ישויות שונות; האחת מובילה קדימה, חושבת, מנסה למצוא את הדבר הבא או לפצח איזו נוסחה. השנייה, שלפעמים שנתה מופרעת על ידי הראשונה, מחפשת פינה של חום. אחת בחולצת פסים, השנייה צמאה למגע עירום. אחת מהן עירנית, השנייה רק רוצה להתחתל מתחת לשמיכה. אצל שלושתם, בולט מאוד חוסר האיזון בין העולמות האלה, וזה מתכון די בטוח לקיצוניות.

————————
הסיפור שלנו פה, כותבת מיטל, הוא גם סיפור של מופנמות, של גאווה ושל כיבוש היצר. אבל הסיפור הזה הוא כבר לא רלוונטי, כי הסיפור העכשווי שלנו הוא זה של מגפי העור, של האג'נדה הסביבתית, של אוכל שמבשלים לאט בבית. הוא במידה רבה הסיפור שלהם, באיחור ישראלי טיפוסי.