נדבנדב

1. שוב מעט מדי ימים. שלא יישמע כתלונה, אבל שוב מציקה לי התחושה הזאת של מעט מדי ימים. ועוד בסוף שבוע, ועוד בזה של החג, או בקיצור, לא הייתי בפנורמה, נו.

2. קר בצורה קיצונית. אפס פחות ארבע ביום, בלילה חום של חימום מרכזי, כזה שגורם לך להתעורר מצמא קיצוני ותחושה של עוד דקה אני מתעלף אם אני לא שותה מיד. זה גם מפחית מיידית את כמות הסיגריות של הימים האלה, כי נו, קר מדי בשביל זה וכואב באיזור הסנטר. ועוד, זה גורם לטיול הזה להיות הטיול הכי פחות מתועד. קר, וצריך להוריד את הכפפות ויש אדים על העדשה. [אבל יש קצת תמונות, פה]

3. ולא רק זה, פתאום אתה מרגיש שיש איזה כובד בעיר הזאת, ושהוא מושפע מהמבנה השטוח להחריד שלה. ושכל העניין הזה של הקור והשטוח והכפפות שצריך להוריד, משפיע על איך שפועלת העדשה של המצלמה שלך, זה נראה שאם היא עוד יש לה כח לראות משהו, היא כבר לא מסוגלת לאורך.

4. ובתוך כל זה, במבנה המחומם של מוזיאון הלמוט ניוטון, עשרות תמונות אנכיות. עם בגדים, בלי, בצבע, בשחור לבן ממגזינים שונים, עם קצת סיפור ליד. וזה משונה כי אתה לא מבין איך בתוך ההווייה השטוחה הזאת פתאום מתקיימות כל התמונות האלה, שצולמו לפני כמה עשורים כבר, וזה מתפתח לשתי מחשבות משנה על אסתטיקה, על ההעמדה של אובייקטים בדיוק באמצע הפריים, עם מרווח קבוע כמעט בין הראש לקצה העליון של התמונה ועל איך בן אדם אחד משפיע על תעשיה שלמה. ומשם על איך התעשייה הזאת משפיעה על החיים של כולנו, ועל איך אנחנו צורכים, ומי היא אישה יפה, ומסתיים ברצון לצאת למסע בין חנויות, אבל לא ברור אם למטרות השחתה שלהן או של איזה כרטיס אשראי.

5. ושוב הקור המחורבן הזה, שולח אותך באו-באן לקצה השני של העיר, למוזיאון היהודי. ומה שאתה זוכר מהדרך זה שני צעירים, סוג של בלאקרים או פאנקיסטים או איך שלא מכנים אותם, עם סיכה שחורה קטנה עם המילים Gegen Nazis, שמציפה פתאום את האבסורד שיש במפגש עם המילה הטעונה הזאת, בעיר טעונה, יהיה דווקא בדרך למוזיאון הזה. ואז לגלות ש Gegen זה דווקא נגד.

6. ודניאל ליבסקינד. ויהודים במוזיאון. והרבה מאוד לא יהודים במוזיאון. בלאגן אחד גדול, והרבה מאוד מנדלסון, והרבה שבילים שחותכים אחד את השני, והרעיון היפה הזה שהיא מספרת לי עליו של לחתוך את החלונות על פי ההצלבה של מפת העיר ומפת ההריסות. אבל בנושא אחר לגמרי, קור הרוח שהיהודים במוזיאון הזה מגלים כלפיו, לעומת ההתלהבות שמגלים אלה שאינם. והתמיהה הזאת, של מה זה מעניין אותם, לעזאזל, וההבנה החלקית שבאה אחריה, שאולי זה בכל זאת החשבון הלא פתור הזה עם ההיסטוריה.

7. והיסטוריה זה יופי, אבל הקור הזה (כן, שוב) מצית שוב את בלוטות הרעב. ויש משהו יפה בעיר הזאת, שבתוך כל הבניינים העתיקים הנמוכים האלה מסתתרות הרבה מאוד מסעדות, יוונית והודית ורוסית, ועוד אחת ספרדית ואחת סיציליאנית לא טובה. והתחושה הנעימה של קור שמתפוגג לתוך כוס של יין חם באלכסנדרפלאץ, בדיוק כשנגמרו הסיגריות, ומכין אותך לעוד לילה של שתייה משמחת, שונה מבקבוקי הבירה שנכנסים לכיסים של מעילים בגרמנית.

8. וכל הדברים האלה ביחד, עושים בארבעה ימים קצת רצון להיות חזרה בתל אביב. עם החורף המזוייף שלה ועוד איזה מלחמה מיותרת שאתה שומע עליה ממישהו שגר בכלל במילאנו.

עשר וחצי בבוקר, צוות של כמה צלמים ומקליט, כתב שאני לא מזהה, עומדים בתור לבידוק הבטחוני לפני. הם עולים, כמוני, לקומה השניה באיזור המוקצה למשרדי הממשלה במה שמכונה מגדל הקרייה. לוקחים שמאלה ביציאה מהמעליות ונכנסים ללשכה הממשלתית לתעסוקה. מכבסת המילים של הביורוקרטיה לא מספרת שבנקודה הזאת בעיר, כמה קומות טובות מעל הרחוב, מייצרת המדינה סוג של מיקרוקוסמוס אנושי. העמדות בלשכה ממוספרות מ1 עד 30. ההבחנה היחידה שאני הצלחתי לעלות עליה היא בין העמדות לאקדמאים לבין אלו שאינם. בכל מקרה זה לא משנה, כי כולם מתערבבים בכולם. ברגע שעברת את איש הבטחון המנומנם מהקבלה, אתה עובר להסתדר בכוחות עצמך. טבלה מודפסת בגודל A4 תלויה על מחיצת הקיוב של כל אחד מעובדי ההשמה הממשלתיים, על הממתינים לרשום את שמם בעט המשתלשל לצדה, ואז לפנות לעשיית היכרות שמית עם הממתינים האחרים. תחילה אתה צריך לנחש מי חולק איתך את התור לעמדה, לשאול אותו לשמו, לשוב ללוח ולנסות למצוא את מיקומך בתור. השנים בהן שילמת מס שולי של שלושים אחוז, נו, חבל להשקיע את הכסף במערכת שתנהל את התור. מה שטוב לחברת הסלולר שלך לא בטוח טוב לעובדי הממשלה, או ליחס שמגיע לך מהם.

חזרה לצלמים. המרחק בין איזור ההמתנה לקיובים של עובדי המשרד, אני משער, הוא משהו בין שלושה לארבעה מטרים. מספיק מקום לתפוס פריים רחב, להתמקם ישירות מול הממתינים או לתפוס זווית נוחה כדי לתפוס את גבו של לקוח ואת פניה של ילנה, יושבת מולו, מנסה לשדך אותו לעבודה. נראה כאילו עובדי המשרד מרוצים מהנוכחות התקשורתית שהגיעה אליהם. לא משנה להם איך הם יוצגו בסופו של עניין, העיקר שיש מצלמות, ומישהו עם בום שמקליט, ויש סיבה טובה לקרוא למנהל הלשכה, בחולצה לבנה עם שרוולים קצרים, מגוהצת קצת ברישול, שיבוא ידבר על מה. מישהו שמציץ בלוח המודעות זוכה לליטוף צמוד מהמצלמה, הוא לא יודע עליו, כנראה גם לא יידע. הוא גם לא מקשר בין התרחקותו מהלוח להתקרבותם של הצלמים אליו, שהולכים להוציא עוד חצי שניה של לוח ריק, עם אור פלורסנטי מרצד ועגום שבטח יעביר באיזו כתבה את עצבו המשוער של המתרחק. לכל החבורה הזאת מצטרפים עכשיו חייל וטייפ ההקלטה שלו.

למרות שהוא עדיין לא קיבל דרגה או סמל תחנה, הרבה אלגנטיות, יש על החייל הזה. הוא מתעלם מהרחש הקל שמעבירה הנוכחות שלו בבניין הזה, בקומה אזרחית לגמרי, סוקר בנונשלאנט גמור את הסובבים, ופונה לאישה שנראית לו הכי צבעונית, כנראה. היא סובלת מעודף משקל ניכר, בגדים לבנים מדי שמדגישים אותו, שאריות של שיער מחומצן שנאבק בשורשים שחורים, שרשרת זהב על צווארה. בקיצור, סטריאוטיפ המובטלת הישראלי הקלאסי. הוא מתיישב לידה, מקרב אליה את המיקרופון שלו. הוא בקול עמוק וחיתוך מהונדס היטב, היא בעירובביה. הוא במשפטים קצרים, היא בערימות של מילים. הוא מרכין אליה את הראש, היא ממשיכה לספק את מבוקשו. אני בשורה מאחורה, מתבאס בשקט שבאתי בלי מצלמה. הוא מודה לה בקצרה, ספק מבחין בצלמים הוותיקים ממנו שכבר התמקמו ליד האישה וממשיך.

בחינה קצרה מצד הצלמים מביאה אותם למסקנה שהאישה הזאת לא מספיק טובה עבורם. היא קולטת את האכזבה על פניהם, מציעה שיצלמו אותה ופונה לספק סחורה שאולי תישא חן בעיניהם. מדינה חרא, שירות חרא, שר אוצר מחורבן, היא צועקת. זה לא מעניין אותם, הם כבר המשיכו הלאה. אני נכנס לפגישה שלי עם ילנה. היא מציעה חמישים שקל לשעה בטלמרקטינג. אני מסרב בנימוס, היא מסיבה את תשומת לבי למגבלות הגיל ורומזת בעדינות שכדאי לא להיות בררן מדי, היא לא אוהבת שבאים אליה רק כדי לקבל כסף מהמדינה. הנהון נוסף של הסכמה מזכה אותי בחתימה על הכרטיס והתחפפות מהירה משם. המכשיר הביומטרי המחורבן לא עובד גם השבוע, היא אומרת לי כשאני אוסף את הדברים שלי, כנראה שניפגש גם בשבוע הבא.

אני ממשיך משם לפינת הרחובות יגאל אלון ודרך השלום. בשעה שיש לי להרוג עד הפגישה הבאה לבוקר הזה, אני מבחין שהשם מגדל הקריה לא כתוב בעצם בשום מקום. במקומו מתנוסס שלט של אפריקה ישראל בעברית, AfriSquare באנגלית. אני מצית עוד סיגריה ושוקע לתוך הספר שאני קורא, ילדי פלא למייקל שייבון. הוא ממשיך לדחוף משככי כאבים וברבן כדי להקהות את התחושות שמעורר בו אולם הרצאות עמוס לעייפה, בוחן את האנשים שלא מעוררים בו דבר, מגדיל עוד קצת את ההזדהות שלי איתו.